*יום 1:  כאב מציק בגרון. יום 2: הרים של טישו. גרון זועק. יום 3: זה נכנס לי לנשמה, לריאות. הולכת לבקר את הדוקטור החייכן שלי, הוא הולך לנזוף בי בנחמדות על שלא עשיתי בדיקות דם.

*מי שקרא רומן גארי/אמיל אז'אר יודע על מה אני מדברת. סיימתי את עפיפונים. הפליא אותי. גם כי גארי אמר שהוא אז'אר ב79' ויש לי את "כל החיים לפניו" של אז'אר מ-75' בו הוא עדיין אנונימי, וזה מה שכתוב בהקדמה: "אמיל אז'אר הוא פסבדונים שנטל לו מחבר "כל החיים לפניו", ואף כי נתפרסמו השערות שונות בדבר זהותו- ערבי אלג'ירי, יהודי צפון-אפריקאי ואפילו בן אחותו הנודע של הסופר רומאן גארי - לא נמצא אף לאחת מהן אישור מוסמך עד היום".

*וגם, גיליתי איך אני מרחיקה אותו ממני, את האיש שמנסה שאני אכתוב. אחת לכמה שבועות הוא מתשאל אותי בקטנות וברמזים ואני מתעלמת בחותכות. אני לא אוהבת להיות תחת מעקב. (למרות שברור לי שהוא עושה למעני).

כל הערב הזה אני רואה אותו מולי, מתחבטת אם מותרת לי בכלל המחשבה עליו, אם להרשות לעצמי לאהוב אותו שוב אחרי שנתיים של הכחשות. כמעט ארבע שנים הוא בראש שלי. וכל זה כאשר תמיד תעמוד כאן הבלתי-אפשריות הנחרצת כמעט. עד לא מזמן הייתי בטוחה שזה מיתוס, היום מרגיש לי שזו לא הסיבה.

אגב חלומות, עוד אחד מוזר: שדה ליד הבית שלי מתמלא שלג, באים חיילים ומקימים אוהלים, אני משום מה ביניהם. אנשים בודדים זורקים אחד על השני כדורים של עוזי שנתקעים להם בגרון (חיצונית), ובדיעבד מסתבר שכל מי שייחף זורק כדור כדי להתחמם. אין לי מושג מאיפה זה בא.

יש דברים שרציתי לכתוב

אבל

זה קצת להלאות את עצמי ואת אי אלו הקוראים

וגם לחזור אחורה בזמן (כמו בהרבה מהפוסטים)

ובכל זאת:

.,.

()

כל השבוע מציק לי הבורות שהייתי בהם. הבאתי לשם אנשים שהייתי איתם, וזרקתי אותם לנפשם. הם ביודעין, אני לא. [פרספקטיבה של בור היא קצת שונה משל בועה, וגם בויזואל - בור נראה פחות מזמין.אבל זה מה שזה.]

פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים, סרן מורעל, שבדיוק כמו שחשבתי שיהיה - מיינסטרים עצבני. אבל חביב.

היום ואתמול היו נהדרים, כל רגע.

מערב חלומות:

*אנחנו (מילה שמעולם לא השתמשתי בה כאן בבלוג הכוונה אלי ולאחי) רצים מסביב לבית במעגלים, אני יודעת בדיוק מה זה אומר, זה משקף מצב.

*אני מנסה להרשים את האהוב שלא אוהב אותי (שכבר הפסקתי לאהוב).

*פתקים למפק"צ באמצע שום מקום.