מפלה ניצחת שנמשכת דקות.
אני נשנקת, מתחממת, סמוקה, רועדת, צריכה לשתות משהו קר.
שיתוק.

נתפסתי בקורי הרטוריקה המקרטעת שלי.
כל האיברים שלי סבוכים עמוק.  
בכל תזוזה שלהם הקשר מתהדק עוד יותר.

זהו, אי אפשר לעזוב באקרובטיה זעירה.

קשרים יש להתיר לאט ובעדינות.
להתחקות אחר המקור,
אחר גרעין הבעיה,
ואז להניע האצבעות,
ניע קט אחר משנהו.

זזת מהר מדי - you lost it.

ההתאוששות איטית
קצת ליקוק פצעים פה ושם,
ואז להעיף מעצמך את שיירי הבוץ בו התבוססת.

אפשרי בכלל?

אנחנו ידידותיים, נכון?

הו, כן, אלא מה?

לא יודעת... לרגע חשבתי שאנחנו חוזרים אחורה בזמן.

לא, לא, הפעם ברור לשנינו שזוהי ידידות גרידא.

נפלא.

עכשיו אנחנו אמורים לדבר על אנשים שיצאנו איתם מאז.

אוקי.

אז יש לך מישהו?

*

אני נוסעת לתל אביב

לפסבדו קבוצת התמיכה שלי,

קבוצת תמיכה להשראה,

(הייתי אומרת גם להשקעה, אבל זה לא כל כך עובד במקרה שלי).

*

את איש ההשראה המשתקת שלי ראיתי בסופשבוע הארוך הזה

לא היה לו יותר מדי מה להגיד,

אבל הוא גורם לי לשאוף למין שונות כזו, טובה.

קצת חמצן לא מזיק לאף אחד.

*

תוקפים אותי בסמסים בשעות לילה מאוחרות (בהן אני עדיין ערה במיטתי ומאזינה לנוקטורנים של שופן (שגם הוא סוג של עושה שפטים), לא זו הדרך להירדם).