הגיגית

חבר שאל אותי: איך זה שה"אחרי מות" של שוש עטרי כל כך גדול לעומת זה של מוסקו אלקלעי שנפטר גם הוא.

ובכן, עניתי לו:

אני גדלתי על שוש עטרי (וטוני פיין). "חדש חדיש ומחודש" היתה התוכנית הראשונה ששמעתי ברדיו-טייפ הראשון שאבא קנה לי ושהיה רק שלי.

מהתוכנית הזו הקלטתי את כל הקסטות של המוזיקה הלועזית ה"משובחת" של שנות השמונים, עוד לפני שידעתי שזה זבל וכיום כל שיר כזה מאז (שאני יודע שהוא זבל) מעלה על פני חיוך דבילי של אושר. ככה זה. חברה של אמי הביאה לי במתנה קסטה ריקה, אדומה, של TDK ופתחה בפני עולם שלם שהיום בעידן ה-yes max וה-emule נראה כל-כך תמים: לדעת לזהות מתי שוש עטרי מתחילה לנגן את השיר שרציתי להקליט וללחוץ על ה-record בדיוק בזמן ועל ה-pause בדיוק כדי "לחתוך" אותה כשתתחיל לדבר מחדש. כמובן ששום דבר לא עזר וזנבות-משפטים שלה שזורים בהקלטות הישנות והיום אולי דווקא זנבות-משפטים אלה חשובים לאין ערוך יותר מהשירים.

הקול שלה והדמות שלה הם פסקול חיים ויתרה מזו פסקול התבגרות לא רק שלי אלא של דור שלם ולכן, כמו כל קול שנכנס אלינו דרך מקלט הרדיו (כמו גם מיכל ניב ז"ל ולאה עוז ז"ל), יש משהו נורא מוכר ואינטימי שיוצר היכרות כביכול עם האדם שמאחורי המיקרופון. שוש עטרי שידרה חום. גם כאשר שידרה תוכניות של מה-בכך לנערים ונערות מאד צעירים לא הורידה את רף האינטליגנציה והעברית. העברית שלה היתה מושלמת ותיקנית וזה לא הוריד מיליגרם מה"קוליות" שלה כמי שמביאה לנו בהשמעת בכורה את הלהיט החדש מלונדון.

אז כן, העצב הוא גדול ואותנטי לחלוטין. הקול של ימי ההתבגרות המתוקים נדם.

ושיר מתאים-לפתע של אלטון ג'ון שהיא כל-כך אהבה:

http://www.youtube.com/watch?v=zIJIBo9bJk0&feature=related