אחד מתחביבי הוא לטייל בעיר העתיקה בירושלים. יום אחד הוליכו אותי רגלי אל הכנסיה הסורית. להפתעתי הרבה הדלת היתה פתוחה ונכנסתי פנימה.
מתוך החלל החשוך ואפוף הקטורת באה לקראתי נזירה נמוכה בעלת פנים קורנות והזמינה אותי לשבת במבטא מתנגן, משונה.
ישבתי והיא ישבה בספסל המקביל, מעבר למעבר.
עוד לפני שהשתיקה בנינו הפכה לקיר אטום, פתחתי בשיחה.
"את גרה כאן?"
"לא, אני גרה במנזר. הייתי מורה למתמטיקה. לכיתות י"ב, שנה אחרונה לפני האוניברסיטה."
מהנהנת, בוחנת את הרושם שעושים דבריה על השומע. "אבל עכשיו, ארבע שנים ותשעה חודשים אני כאן. מדברת את האלוהים."
כשהיא אומרת "אלוהים" היא עוצמת את עיניה ומסתכלת מעלה עם חיוך.
פניה חלקות ומלאות ללא קמט. בגדיה שחורים.
"גם במתמטיקה, אמר פעם מתמתיקאי אחד, אפשר לראות את נפלאות הבורא, לא?"
"לא" היא עונה ברכות, מתקנת את הברדס השחור על ראשה, "אם אתה יכול לדעת הכל אז זה לא אלוהים. אלוהים הוא תמיד גדול יותר ממה שאפשר להכיר."
"צריך להשאר מיסתורין" אני מנסה לקלוע לדעתה.
"אלוהים הוא יותר גדול הוא עשה את הכל" היא מתבוננת סביב בעיניים זכות ותמימות כמו ראתה את העולם בפעם הראשונה.
"אבל גם במדע ישנו המיסתורין הזה, איך הכל משתלב, איך המתמטיקה מצליחה לתאר את העולם."
היא מהנהנת "אספר לך סיפור."
"נזיר אחד הלך על חוף הים. בדרכו ראה ילד כורע על החול וחופר בור, בור קטן, כזה" הדגימה בשתי ידיה הקעורות, "ועם כוס קטנה לוקח מים מהים ושופך אותם לתוך הבור. הלך הנזיר וחזר אחרי שעה וראה את אותו ילד עדיין מוזג ממי הים לתוך הבור הקטן. 'הו, ילד נחמד', פנה אליו הנזיר, 'מה אתה עושה?'
'אני מעביר את הים לתוך הבור הקטן הזה' עונה הילד.
'אבל הים כל-כך גדול והבור כל-כך קטן, איך תעביר את כולו לתוך הבור' תמה הנזיר.
'ואתה, נזיר, איך אתה רוצה להבין את כל העולם ואת אלוהים הגדול הזה עם המוח הקטן והמוגבל שלך?' ענה הילד ונעלם.
אתה מבין, זה היה מלאך שנשלך אליו כדי להסביר לו בדיוק את זה." סיימה את סיפורה, תיקנה את ברדסה, עצמה עיניים, ופקחה אותן, צלולות ותמימות בפניה השלוים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
