הגיגית

סיימתי לקרוא שני ספרים (ספרונים) שנרכשו בשבוע הספר.

האחד הוא "אל העפר" של יובל שמעוני (אה, לא שבוע הספר, יומולדת).

והשני הוא "משלמה המלך עד שלמה ארצי ומיונה הנביא עד יונה וולך: שיחות על שירה" מאת מנחם בן.

יובל שמעוני לוקח את קוראיו לסיבוב קצר בתנ"ך. הוא קורא את התנ"ך כתשובה לשאלה הגדולה והנוראה: מה הם חיי אדם? מה שווה הרף העין הזה שבין הלידה לקבר?

יובל שמעוני טוען שהמקרא נותן לשאלה שתי תשובות, ושכל תוכנו משתרג בן שתיהן: מחד - משמעות האדם כגרגר חול, כזרע, אחד מיני אינספור כמוהו, השייכים כולם לעם ("החול אשר על שפת הים" שהוא זרע אברהם) ומאידך - התשובה ההומניסטית: משמעותו של האדם כאינדיבידואל חד-פעמי.

התשובה השניה היא המרתקת יותר, המפתיעה יותר והייחודית כל-כך לתנ"ך שלנו. באף אפוס לאומי-דתי אחר אין התייחסות כזו לאינדיבידואל הבודד, החד פעמי, כמו בתנ"ך.

יובל שמעוני מוליך אותנו אל פלטי בן-ליש, אותו אומלל שמיכל בת שאול ניתנה לו ודוד שב לקחתה מעמו. פלטי בן-ליש "מככב" בתנ"ך בחצי פסוק. אבל בחצי הפסוק הזה יש אהבה, ותיאור קולע של סיטואציה והאדם פלטי, שאין שום צורך באיזכורו בתוך האפוס נורא ההוד, נכנס לתוך חיינו ומותיר בהם רושם: "וישלח איש בושת, וייקחה מעם איש מעם, פלטיאל בן-ליש.  וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה עד-בחורים" (שמואל ב' ג' 16)

והוא מוליך אותנו אל דמויות רבות ואירועים בתנ"ך שצצים לרגע ונמוגים אך משאירים רישום חד וברור של חיים אמיתיים, אנושיים, חד-פעמיים. באור השמש העזה של הארץ הזו.

הנביא זכריה, למשל, עורר את קצפו של ניטשה. כל אחרית הימים שלו מסתכמת ב"עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה" (זכריה ח' 4). זה, ומלך עני רכוב על חמור. האם זה הכל? תמה ניטשה. איזה מן עם נבזה הוא העם היהודי (והנצרות בכלל זה) שזו היא כל שאיפתו, בלי אש וגופרית ובלי זעם אלים משתולל. ולכן זכריה כל-כך קרוב אלינו, כל-כך מרגש ועדין ויפה. כי הוא תופס שבאמת זה כל מה שאנחנו מבקשים לנו באחרית הימים: כמה זקנים משחקים שש-בש בצל וילדים משחקים לידם. ואני מודה ליובל שמעוני שחשף בפני את היופי הזה, את ההומניזם הצרוף הזה.

אבל הפרק המרגש והטוב ביותר ב"אל העפר" הוא הפרק שבו שמעוני מפענח פרק אחר פרק את קהלת, ומציג אותו באור הומניסטי ואופטימי מאין כמוהו (אפילו יותר מישעיהו לייבוביץ' ב"חמישה ספרי אמונה").

הייתי רוצה ששמעוני יהיה המורה שלי לתנ"ך.

ואחרי תחושת ההתעלות של יובל שמעוני בא ספרו של מנחם בן. הביטוי "שנוי במחלוקת" כמו הומצא עבורו (קראו על עלילותיו כאן). אבל בספר הזה, אם מתעלמים לרגע מהערותיו התמהוניות לעתים ומהחושפנות המביכה שלו ("אף פעם לא אהבתי את דאלי", הוא זורק פתאום), ונותנים לו להוליך מגיעים אל מחוזות נפלאים. כאשר מנחם בן כותב על תנ"ך ועל אלתרמן זו שירה. לפי מנחם בן שירה היא מה שמקסים אותנו, מה שמרגש אותנו מיד, לפני שבכלל מבינים מדוע ולמה. דימוי חדש, השראה, היקסמות הם שירה. ההגדרות שלו דומות בעיני למה שרודולף אוטו כינה הנומינוזי (כלומר מצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא)*. הוא לא מגדיר אלא מדגים ובאמת מצליח להקסים. בעיקר, כאמור, אצל המשוררים שהוא אוהב באמת (וולך, אלתרמן, התנ"ך וגם אצ"ג, ישראל פנקס ואחרים והוא אינו מתעלם ממאיר אריאל, אהוד בנאי, ברי סחרוף, עברי לידר ועוד). בקיצור - הייתי רוצה שבן יהיה המורה שלי לספרות (וגם לתנ"ך), כי מה שהוא הצליח לעשות בספרו במיוחד הוא לגרות אותי לקרוא עוד שירה ועוד תנ"ך.

*) "הקדוש" המקורי, הראשוני הוא רגש החסר כל יסוד רציונלי, והוא קטגוריה נבדלת לחלוטין שאין לנו כלל מילים להגדירה. מדובר כאן בהלך רוח או במצב נפשי הקיים בבני אדם, ואשר אינו ניתן לא להגדרה ולא להסבר. אנו יכולים לכל היותר להביא את האדם לכך, שיכיר בתוך עצמו את הלך הרוח או את המצב הנפשי הנדון. מדובר כאן במצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא. רודולף אוטו משתדל להסביר את הקטגוריה המיוחדת הזו, שהוא קורא לה נומינוזי, בעיקר ע"י שלילת התחושות שהוא מתדמה להן. לפי כך הוא אומר שאין זה לא פחד, לא הרגשת חרדה, לא אמון, לא אהבה, לא בטחון, לא הערצה ולא רגש תלות במובנם המקובל. משום כך מסכם רודולף אוטו וטוען, שמדובר ב: "... רגש נבראות זהו רגש החידלון של כל נברא השוקע וכלה באפסותו העצמית, אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה". ואולם גם על נסיון הסבר זה טוען רודולף אוטו, שאינו תורם מאומה להבהרה המושגית (העיונית) של העניין. (פרופ' דב לנדאו ותומר פרסיקו)