לא ברור לי בדיוק בגלל מה, וזה גם לא כלכך משנה, אבל יש לי איזושהי אופטימיות ורצון טוב בקשר למה שיקרה איתי...

אני מרגישה שאני מצליחה לדחוף את עצמי להשתפר. קיים הרצון. אני רוצה לעבוד ולקרוע את התחת ולהנות מהפירות של העבודה. אי צריכה להפסיק להתבטל. אני אמצא זמן לחזור קצת לכושר...לטייל קצת, לסוע באופניים, לעשות מדסים...אולי אפילו לגלוש קצת או לשחק טניס או ללכת לקיר טיפוס. אם יהיה לי זמן אני אולי אנסה קיקבוסינג. נראה. אני אצור זמן וכוח. יש לי המון זמן בבית עכשיו.

אני מוצאת את עצמי חוזרת קצת לאנשים שבאמת חשוב וטוב שאני אהיה איתם- אסף, המשפחה שלי, החברים, הבנות של החמל.

גם בעניין הצבא אני הולכת למקום שבו אני צריכה להיות. אני אשקיע בתפקיד ואתקדם לקצונה, אני אפסיק לשבת סתם ולא לעשות כלום או לשבת עם אנשים לא קשורים. החמל הוא המרכז וכל השאר הוא שולי...

זה הזמן להשקיע בעצמי ובמה שסביבי וחשוב.

הלוואי שההרגשה הזאת תשאר הרבה זמן ושאני באמת אגשים את כל וזה ומעבר...

שבת שלום.