ככל שזה ישמע תמוה, גיליתי להפתעתי ששיחות עם רפי שכל למיניהם יכולות

להיות חוויה הרבה יותר נעימה ממה שתארתי לעצמי.

נכון, התפיסה האיטית, הבלבול, ההגיון הלקוי והריר שנוזל בצידי הפנים. ;)
כל אלה יכולים להיות דיי מעיקים. אבל בתור חוקר של המין האנושי, מצאתי
כאן יותר מחסרונות גרידא.

תכונה נהדרת שחסרה (ואולי נאבדה במהלך השנים) אצל הרבה אנשים

נורמליים אינטליגנטים, ומשכילים שאני מכיר היא אותה פליאה ילדותית מהחיים.

בעיניי קיים יופי בהתרשמות מהדברים הכלכך פשוטים שיש בעולם.
ואצל חלק מאותם מנווני מוח קייימת הסקרנות הכנה הזאתי לטריויאלי ולפשוט.
המציאות שלהם כלכך ברורה, שחור ולבן, החיוך הזה נראה לי כלכך אמיתי.
בלי מניפולציות חברתיות ובלי משחקי מוחות מתישים.


"אחי, תביא לקרוא ת'מאחורה" אני מעביר לו את הספר ומחכה לתגובה.
"וואי.. שמעתי על זה, מה.. זה טוב?" הוא שואל, ואני עונה בחצי חיוך
"כן, אחי.. קצת חפירות, אבל זורם"

נכון, אתה לא הבנאדם לנהל איתו דיון על ההבטים התיאולוגים של החטא ועונשו.
אבל השיחה שלנו על ההבדלים בין פולי קפה הייתה עונג צרוף בשבילי.