הימים חולפים מהר מחוץ לממלכה האפורה שלי. אבל היא עצמה טירה של צללים שקטים, הזמן בה קפוא. החדרים מעלים מחשבות מאובקות והארונות דחוסים בזכרונות.
אני נכנס פנימה, ברון של אחוזת ערפילים עלובה. בתחושה שחצייה לעג וחצייה נרקיסיסטית.
אורחים לא צריכים להיות מוזמנים כדאי להכנס פנימה. השערים תמיד פתוחים, ומאז ומתמיד החמאתי לעצמי שאני מארח נדיב. בתפריט: שביזות, דכאון, חרדה, ייאוש והרעלת קפאין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
