וזה למרות שהבטחתי לעצמי לסיים את הסאגה הפלסטינית לפני כל פוסט אחר.
[בקרוב הפרק האחרון: רימון בגן ילדים]

נכון שההגיון אומר שמחר צבא, ומחר יש חרא לאכול בכפית חלודה.
בכל זאת פקד אותי דחף בלתי נשלט לסדר וניקיון.

אם אני לא טועה זה היה לינקולן שאמר משהו על כך ששולחן הכתיבה של אדם
משקף את מה שמתרחש במוחו.

חלילה אם המצב נכון לגבי, השולחן כתיבה שלי מלא קרעי ניירות, עטים , שעונים

מכתבים, כסף, ספרים לא גמורים, וחפיסת קלפים עטופה בגומייה ורודה. [?]

אחרי קרוב ל 4 שעות של השתוללות, אני נושם לרווחה.
גם אם מחר יהיה קץ העולם, לפחות אמות מאורגן וסטרילי.

לסיום בדיחה:

מה אמר הסדין לכרית?
למה ציפִית?