אז כן, חזרתי, אחרי כמעט שנה שלא כתבתי כאן,
וזה לא שלא רציתי לכתוב, לא יכולתי. לא יכולתי כי לא היה לי אינטרנט לזמן ממושך ולא היה לי את זה,
את היכולת המופלאה הזו לכתוב כל מה שאני אי פעם הרגשתי עד שהאצבעות שלי מתעייפות, ואז אני מרפרפת על הפוסט בדקדקנות,
לראות איפה פספסתי מילה, איפה לא שמתי נקודה או פסיק.
אז כמובן, המון השתנה בשנה האחרונה, עזבתי את הבית של אמא שלי, פעמיים.
ואיך לא, היו לי שתי מערכות יחסים רציניות, זאת אני למרות הכל.
אבל אף על פי שזה נשמע כאילו אני חוזרת על עצמי, אז לא, אני מאמינה שהתגברתי הרבה בזמן האחרון,
הכרתי את עצמי יותר, הכרתי את הסביבה שלי יותר, שיניתי את החברה שלי מספר פעמיים,
הגעתי למסקנה שכל יום אני נהית אני יותר טובה. עד ש...נפילה.
כי כמובן, שאני אכתוב פוסט ואהיה מאושרת? בסדר. לא יקרה.
בנוסף לשטויות הרגילות, יש לי צרות חדשות, או כפי שאני קוראת לזה "צרות של בוגרים".
שזה כמובן, איך להחזיק דירה, איך לשלם שכר דירה, המון בנקים, לגלות דברים שלא ידעתי לפני, כמו מה זה לעזאזל ארנונה.
עד לפני חודש בערך עמדתי באמצע של כל זה, הסתכלתי למעלה ותהיתי מה לעזאזל, איפה אני נמצאת?
אני מאמינה שעברתי את זה, חלקית לפחות, כי אני עדיין מאמינה שאני לא בוגרת מספיק לזה,
אולי כי התרגלתי, אולי כי הבנתי שזה המצב וזהו זה, וגם מספר ההתקפי חרדה שלי ירדו, בערך,
כי אני עדיין משתגעת מאזעקות, מהתקופה שלי בצבא, אני עדיין נלחצת ואחרי כמה דקות לא זוכרת כלום,
אבל זה בסדר, יהיה בסדר [כן, זה כל מה שאי פעם אגיד על המצב הנ"ל].
הלאה, הסתיימה לה שנת ה-"How may I help you, sir?", וכמובן, כמו תמיד מהחלטה שלי,
כי תמיד אני חושבת שמותר לי להחליט מתי לסיים דברים, בצפר אחרי 11 שנים [טכנית 12], עבודות וכדומה.
זה לא טוב אבל מיציתי, וכשאני ממצה מסגרות קשה לי לחזור אחורה, לא משנה כמה מנסים לשכנע אותי, וכמה אני מנסה לשכנע את עצמי.
הבא בתור, איך לא, אהבה, אין לי הרבה להגיד חוץ מלמה לעזאזל הכנסתי את עצמי לזה? בשביל מה?
כן, למדתי המון, הבנתי המון, בגרתי המון כתוצאה מהניסיונות האלו אבל בחיאת, זו אני, רשום לי על המצח "תמות לבד עם 70 חתולים".
למדתי בשנה הזאת מה זאת נאמנות, מה זאת אינטימיות, לעזאזל, לא ידעתי שזה כזה מסובך, סתם סיבכתי הכל לפני שנה,
וכמובן, למדתי שאני לא יכולה להיות נאהבת. ולא בקטע של "הו, רחמו עליי, בבקשה", בקטע של I'm done with this.
לא רוצה לחפש יותר, לא רוצה לא לחפש בזמן שאני מחפשת כי "אם תחפשי, בחיים לא תמצאי", נמאס לי, בחיי,
אני רק רוצה להיות ממורמרת וזהו. לשתות את הבירה שלי, לעשן את הסיגריה שלי כשאני לבד בחדר קוראת ספר ושומעת מוזיקה טובה.
תמיד אמרו לי "קודם תאהבו את עצמכם ואז יאהבו אתכם", סבבה, עשיתי את זה, למדתי לאהוב את עצמי, את הגוף שלי [גם משהו חדש],
ואהבו אותי, או שלא, אני לא יודעת, זה כבר לא משנה, כי יש לי את עצמי ואני מסודרת עם זה. והפעם שאני אומרת את זה, אני באמת מאמינה לעצמי.
פעמים רבות אמרתי בבלוג "זהו, אני עכשיו מתעסקת בלימודים/עבודה/כל דבר אחר, אין יותר בנים ואהבה. כן." וזה לא היה אמין,
עברתי על זה שוב ושוב ואמרתי לעצמי, נו באמת, שהלב שלך ירגע? ותתעסקי בדברים אחרים? טוב.
ואני די מאשימה את זה בטעויות שעשיתי, בדברים שלא סיימתי, כי תמיד העדפתי להתעסק בשטויות מסביב במקום בעיקר.
חיובי, רק חיובי, הבחור הראשון שהייתי איתו לימד אותי שלפעמים זה בסדר לישון עם אנשים ולפעמים זה גם בסדר לרצות את זה,
הוא לימד אותי שגם בן זוג יכול להיות חבר טוב ואוזן קשבת, הוא לימד אותי שלמרות הכל יהיה בסדר.
הבחור השני לימד אותי שנאמנות זה הדבר הכי חשוב שיש, הוא לימד אותי להגיד מה מפריע לי, להגיד מה מתאים ומה לא,
והוא החזיר אותי למי שהייתי, הוא עזר לי להחזיר את החוש הומור הסביל שלי ועזר לי להבין שזה בסדר לקרוא ולשמוע דברים שאני באמת אוהבת,
לא נאלצת לאהוב.
זה היה נהדר, זו הבגרות שדיברתי עלייה, לו הקשרים האלו קרו לפני, הייתי יושבת שעה רק להגיד כמה שהם לא יצאו טוב ואני יצאתי מעולה,
וגם שהם רשעים וכדומה, אבל היום אני מבינה שלא צריך, לא חייבים. צריך לשמור גם את הרגעים הטובים וגם הרעים, כדי ללמוד.
את הרעים, אשאיר לעצמי, כי זה שלי, אלו השיעורים שלי לעתיד. איך להשתפר, איך לא להיות, איך כן להיות.
אז עכשיו אני במצב נורא, אני לא רוצה לקום, לא רוצה לישון כי אין לי בשביל מה.
יש מחקרים שאומרים שאדם צריך רק שלושה דברים כדי להיות מאושר- מישהו לאהוב, משהו לעשות ומשהו לקוות לו.
אין לי, אין לי כלום, אני רק רוצה להרקב במיטה, בלי סיבה מיוחדת, פשוט כי בשביל מה?
לפני שנים כתבתי בפייסבוק "בשביל מה אני קמה בבוקר?", זה היה בשלב שהייתי ממש מאושרת, כן,
אני רק זוכרת שאמרו לי "אם אין לך בשביל מה לקום, למה את חיה?" כמובן שעניתי לא יודעת, כי הייתי בת טיפש עשרה,
שגרה אצל ההורים ואין לה שום דאגה בעולם.
מחר אצטרך לקום מהמיטה, כי צריך לחפש עבודה, כי מישהו צריך לשלם שכר דירה, וזאת לא תהיה רק השותפה שלי/BFF.
רק מקווה שאני לא אהיה יותר מדי ממורמרת, כי הבנתי שאנשים לא אוהבים ממורמרים ובחורות מצחיקות. כן.
אז בסך הכל אני מקווה שיהיה בסדר, כי אני בשלבים לקבל את כאפת "האזרחות" ואני אבין כמה דברים,
כהתחלה, לנעול את הדלת של הבית זה רעיון טוב.
אני אפילו לא זוכרת מה הקטע "המגניב" שלי הפעם של לסיים פוסטים.
לילה טוב/בוקר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
