כל כמה זמן אני מסתכלת בפוסטים ישנים, כי אני נזכרת בשירים ישנים, כדי לראות את ההתקדמות שלי, כדי לראות איך הרגשתי פעם, מה עשיתי פעם, עד לפני כמה שנים, כשעוד הייתי כותבת בתדירות גבוהה יותר והיו לי חברים, הייתי בודקת מה עשיתי בחגים לפני כמה דנים. אני כותבת את הפוסט הזה ומאוכזבת קצת, אני באותו מצב שהייתי באוקטובור 2013, כן, באמת. גרה בדירה לבד (בערך), לא רוצה לקום מהמיטה, לא מבינה מה זה ארנונה, מה זה חיים בוגרים ומי אני לעזאזל. כן. עד עכשיו האמנתי שהשתנתי, לפחות קצת, שבגרתי, לפחות קצת. וכלום, שום דבר. אני פשוט צובעת את השיער יותר, ואני לא אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי כמו אז. זה הכל. לא בטוחה לחלוטין אם אני באמת מאוכזבת או לא, כי די טוב לי במצב הזה, אני מכירה אותי רק ככה, אני יודעת להתמודד עם עצמי רק ככה. כי כשאני שמחה, אני פשוט לא מבינה מה קורה, ומנסה לחבל לעצמי בהכל.

כמו לדוגמא במערכות יחסים שלי. נשארה לי חברה טובה אחת שאני מנסה כמה שפחות לראות אותה כי אנחנו כבר במקומות שונים בחיים, אה, כן, זה גם שינוי, אני יותר טובה עם כסף, עם להחזיק את עצמי, עם להחזיק דירה שזה שונה מ2013, שכמעט כל חודש היה חסר לי כסף לשכר דירה. היא נשארה בדיוק כמו אז, אימפולסיבית ולא חושבת על העתיד בכלל. וכמובן, יש את חבר שלי, שאנחנו כבר ביחד שנה, וכמעט שנה גרים יחד. זה היה כיף עד לפני חצי שנה, שהתחלנו לריב כל יום, והוא מבקש יותר תשומת לב מאי פעם, ואני קצת לפני חצי שנה חזרתי לתקופת הריקנות שלי, נקרא לזה. שאני מעדיפה פחות לדבר, פחות לגעת, פשוט פחות. אנחנו ממשיכים עם זה כי בהתחלה היה קסם בינינו, ועכשיו זה פשוט חיקוי של זה. הייתי רוצה לחזור לשם אבל זה לא סרט של דיסני. אני מאמינה שאנחנו ממשיכים עם זה כי קל, זה התרגלנו, כי זה פשוט יותר, כי זה כל מה שאנחנו מכירים בשנה האחרונה. וזה אנושי, אני מאמינה, אבל לא בריא בכלל. 

אני כרגע עובדת בעבודה עם דד אנד. מקום שאני לא מאמינה בו, שהחוקים רופפים, שלאף אחד לא אכפת באמת מה קורה איתו וכל שנה הוא רק מתפורר יותר ויותר. אבל היי, אני מרוויחה שם יותר ממינימום, יכולה לעשות שעות נוספות מטורפות ועם זאת גם עובדת רק 8 שעות כל יום. והכי חשוב מקבלים אותי כמו שאני, פירסינגים, שיער ירוק, יו ניים איט. כשהתחלתי לעבוד היה לי אכפת מהכל, עד לפני שבועיים בערך כשהבנתי מכולם שאין צורך שיהיה לי אכפת, אז הורדתי את רמת האכפתיות משמעותית וזה יותר קל ככה.

לבינתיים, כשאני עוד צובעת שיער ואוהבת עגילים, אני מרוצה. אני מאמינה שאני גם עובדת די טוב, למרות שלא אכפת לי, אבל היי, אם כולם קופצים מהגג...

אני שמחה שכתבתי, זה תמיד מעודד אותי, במיוחד כשאני הכי עצובה בעולם וכבר אין לי עם מי לדבר, כבר לא נוח לי עם אף אחד.

אני מרוצה מזה שעדיין יש לי בלוג. כן.

לילה טוב/בוקר טוב/חג בסדר.