אז לפני חצי שנה או יותר שברו לי את הלב, יותר נכון, שברו אותי, את מי שהייתי, כי כתוצאה מזה הכל התרסק לחלוטין, איבדתי הכל, את העבודה שלי, את החברים שלי, את מי ומה שהייתי, את הדירה שלי ואת השורשים שלי וברחתי, מינואר אני בערים אחרות ושום דבר לא קבוע כאן והכל משתנה, ואני מקשיבה רק לתחושות בטן שלי.

התרגלתי לסטטוס קוו הדינאמי, בערך, כמה שאני יכולה, כי אני אדם של שגרה, אדם של הרגלים, אדם שצריך לפחות לדעת איפה המכולת השכונתית נמצאת. 

כבנאדם, השתנתי ובגרתי, למדתי על עצמי עוד ועוד,

מעברים, במיוחד מעברים מעיר קטנה ורחוקה לעיר הגדולה, משנה את הבנאדם, מה שגורם לזה שלומדים יותר מי אתה ומה אתה ואיך אתה מתמודד עם דברים באמת, פייט אור פלייט, הכל לומדים כשאין משהו מוכר והכל תמיד משתנה, התרגלתי ללהיות רחוקה מהעיר שלי, ממה שהייתי באותו זמן, ואז הוא שלח לי הודעה שהוא בבעיה, וברור שאעזור לו, לא משנה כמה נריב, לא משנה מה, יש לנו קשר שלא ניתן להסבר.

לא חשבתי שיהיה משהו רע מזה, וככל שעבר הזמן התחלנו לדבר כל יום, וככל שעבר הזמן התחלנו לדבר כל היום, כמו פעם, וכן, התרגלתי.

עד שיום אחד הוא פיקפק בי ולא סמך עליי והקשיב למה שכל השאר אומרים עליי, ולפעמים אני תוהה אם כלכך הרבה אנשים כנגדי, אולי הם צודקים,אבל פה אני גולשת למקום אחר, וככה ברגע הוא הלך במהירות, כמו שהגיע. עד שהתרגלתי לשום דבר לא מוכר, הגיע הדבר הכי מוכר שהיה לי ונעלם. אולי זה בסדר, אולי זה שיעור מסויים שהייתי צריכה ללמוד, אולי הוא היה הכרחי להמשך הדרך שלי, אבל אני לא פגועה מזה כמו שציפיתי, אני יותר כועסת שהתרגלתי תוך שנייה, וזאת כבר אשמתי.

אבל מי שלא סומך עליי לא צריך להיות בחברתי, ככה זה, אלו החוקים.

העזיבה המהירה שלו גרמה לי לחשוב כמה שאני צריכה להתרחק מהמוכר, מהעבר, ממי שנשאר מאחור, כנראה הם צריכים להשאר שם.

ואז היא התחילה להתקשר, מכל פלאפון שמצאה בסביבה, ואני לא רוצה, תנו לי לברוח, אני מנסה להתנתק ואתם מושכים אותי כל פעם אחורה. אני לא מעוניינת לדעת אפילו מה היא רוצה להגיד. אני רק רוצה להמשיך הלאה, בלעדיכם.

וכמובן, אותו בחור מפעם, מההתחלה, מר ריבאונד גם מנסה לחזור לחיים שלי, אבל לא, לא מעוניינת לשמוע מה יש לו להגיד, רק שיתרחק ממני, כי מבחינתי זה נגמר לחלוטין והוא יודע, אמרתי את זה בפירוש ולא רמזתי, הפעם זה היה בכנות ואמיתיות בלי רמזים, זה נגמר וזהו זה.

אני לא רוצה להיות לבד, אבל אני לא רוצה להיות איתכם, אתם מזיקים לי, אתם פוגעים בי, אתם עוצרים את ההתקדמות שלי. 

כשאנשים לא טובים לך אתה יודע, אתה מרגיש שמשהו לא נכון לחלוטין בקשר, והיום יש לי הביטחון והכבוד עצמי לעזוב קשרים כאלו.

אני במקום טוב, הרבה יותר ממה שהייתי לפני חצי שנה, אני לא עצובה יותר, אני נושמת כשאני רואה תמונות שלהם יחד, כן, לא אשקר, זה צובט בלב קצת, אבל לא כמו אז, זה הכי קיטשי בעולם, אבל אולי הזמן באמת עוזר, אבל הכל תלוי במה שעושים בזמן הזה.

ואני התפתחתי כבנאדם, אני לא נאחזת בפעם יותר, אני מסתכלת קדימה וחושבת איך להשתפר עוד.

טוב לי כבר עם מי שאני ועם מי שאני שואפת להיות, אני די מרוצה, למרות שאני לבד ואני צריכה להתחבר עם מישהו ברמה אחרת, אני יודעת שזה יגיע ואני נותנת לזה זמן, מה שאמור לקרות יקרה ובינתיים אני מנסה להתרווח בעור החדש שלי, ורק להכיר את עצמי ואת התגובות שלי כל יום מחדש, כמובן שאני עדיין שופטת את עצמי, כי אני עדיין מודעת יותר מדי, אבל אני מנסה לכוון את זה למקום חיובי יותר.

אני שונאת להתחבא, אני לא רוצה להתחבא יותר, משום דבר, לא ממך, לא מבעל הדירה, לא ממכם, לא מאף אחד, כל יום אני רק יוצאת יותר ויותר מהבועה שלי, מהמחבוא שלי, אני בשינוי תמידי ואני צריכה לקבל את זה, עוד כמה ימים אהיה כבר מישהי אחרת, אני אאהב דברים אחרים, אני יודעת שלא לנצח ארגיש כמו שאני מרגישה עכשיו, הבסיס ישאר אותו בסיס אבל הדברים מסביב ישתנו.

לקחת לי הכל, צחקת על המוזיקה שלי, אבל בסוף למדתי גם מזה,

זה מטופש, אבל כל היום שמעתי טול ומשם הגיע הפוסט הזה.

אני לא מתחבאת יותר, אני לא מתחבאת יותר, אני לא מתחבאת יותר.