אני אוהבת חגים, פסח זה גם אחד החגים האהובים עליי,

הקניידלך של סבתא שלי, השניצלים של אחותי, וצחוקים עם המשפחה כשכולם שיכורים.

שנה שעברה הבנתי שכבר לא אהנה בחגים יותר, אז זה כבר לא חשוב לי כמו פעם.

שנה שעברה לא הייתי עם משפחה או חברים, הייתי אצל חבר של אבא שלי ולא הרגשתי שייכת. והשנה? השנה אני בדירה שלי לבד, כי זה כבר לא משנה, זה לא יהיה כמו פעם שאעשה סדר עם המשפחה ואז אצא עם חברים ונחזור הביתה ברגל כי הוצאנו את כל הכסף על שתייה.

בחרתי בחירה ספונטנית, לעבור לגור בעיר אחרת לגמרי, רחוקה מכולם רק בשביל להגשים את החלום שלי, אז בדרך אצטרך להתרגל לדברים חדשים, כמו אם אני רוצה ללכת הביתה אחרי 23:00 אהיה חייבת קווי לילה, כי אי אפשר ללכת ברגל. 

עד כמה שזה מגביל, אני חווה כלכך הרבה דברים שלא הייתי יכולה לחוות אז, כמעט כל יום לטייל בתל אביב, לראות הופעות כל שני וחמישי, להכיר אנשים מכל כך הרבה מקומות בארץ ולהצליח להשאר בקשר, כי הרי זה רק הבדל של שעתיים ברכבת. 

זה עולם אחר לגמרי, אני פשוט צריכה להתרגל.

אתה חסר לי המון, טוב לדעת שאני חסרה לך גם.

אני מספרת לחברים עלייך המון, אתה כמו אגדה, היה לי פעם ידיד שהיה מבין בהכל והיה איתו כיף. וכמה שאתה התקשת להגיע לכנסים ואני צחקתי עליהם לפעמים, אני נמצאת כמעט בכל כנס, ולפעמים אני מסתכלת ומחפשת אותך, אולי הפעם אראה אותך ונדבר על הכל.

אבל אתה בחרת לברוח ולא לסמוך עליי, לא משנה כמה אתגעגע, בסופו של דבר לא בחרת בי, למרות שיכולת, כי למרות המרחק אני עדיין הייתי כאן בשבילך. הייתי כי בחרת אחרת.

שמתי לב לאחרונה, בחצי שנה האחרונה מבחינת עבודה אני לא יציבה, כי אני מפחדת, כי אני בדיכאון, כי אני לא מצליחה לצאת מהבית, כי לא משנה באיזו עבודה אהיה, תמיד יהיו אנשים שלא יקבלו אותי. ואני מנסה להיות נורמלית, כבר מכיתה ו', אני רק רוצה להשתייך, להיות חלק מהרקע אבל תמיד מוציאים אותי משם. כבר קשה לי להתמודד עם זה, כי אני מתמודדת עם זה לבד, וגם אם אני מוצאת אנשים שמקבלים אותי, הם לא טיפשים, הם מבינים שהעבודה שאנחנו נמצאים בה לא טוב, אז הם עוזבים. כי הם יכולים, כי כמעט כולם גרים אצל ההורים, אין להם תשלומי שכר דירה או חובות בבנק. אני לא יכולה, אסור לי לעזוב עבודות לעיתים כל כך קרובות, כמעט איבדתי את הדירה שלי, פעמיים בחצי שנה האחרונה, כי לא הצלחתי לחיות.

אני חושבת שאני בדרך לאבד את העבודה הנוכחית כי אני מתנהגת יותר מדי בטיפשות, אבל קשה לי והכל הופך לחרדה אחת גדולה ומתי המשמרת כבר נגמרת, אני לא מצליחה לנשום.

אין אופטימיות יותר, רק ריאליסטיות.