אנחנו מושלמים ביחד, כמו בתמונות בארנק שלי.

שמחים ומחייכים אבל זה רק לרגע, זה רק זיכרון, זה נוסטלגיה.

נוסטלגיה כנגד המציאות. המציאות מסריחה, רק ריבים, אין תקשורת, אין הבנה בסיסית, כמו שני זרים. שני זרים שנאחזים בעבר, ב"פעם היה טוב". אני לא אוהבת להצטלם, אני אוהבת לחוות, אני לא אוהבת את השקר בתמונות, את הזיכרון של הייתי מאושרת איתו, כי זאת לא המציאות יותר. אבל נוסטלגיה זה מדהים, זה מרגש, זה קל יותר, יותר פשוט להסתכל על החיוך שלי בתמונה מאשר על העצב במראה.

הוא לא טוב לי, אני לא טובה לו, אבל אנחנו עדיין ביחד, מעדיפים את החיוכים בתמונת פולארויד מקומטת.