אני לא מסוגלת בלי שתשאר לי האפשרות לכתוב, ורק כאן, מ2007 רק כאן. לא יכולה להחליף את הבלוג הזה בשום דבר לעולם.
ואולי באמת זה כמו שאמרו בקבוצת פייסבוק, שישראבלוג זה כמו האקסית שנפרדת ממך ואתה רק חולם עליה שתחזור.
אז אני לא במצב טוב בכלל, כי החיים שלי קורסים, כי אני שוב בת 16 ולעזאזל אף אחד לעולם לא יבין מה שאני עוברת וכדומה.
ותמיד אני מוצאת את עצמי מחכה לאוטובוס וכותבת פוסטים שלמים בראש. ותמיד רק האוטובוס שאחכה לו יאחר וכל השאר יגיעו בזמן. מלכתחילה אני מאחרת, אז מוסיפים לזה גם את העיכוב של האוטובוסים ואני תמיד מגיעה 3 שעות אחרי השעה שאני אמורה.
אני רק רוצה שיהיה בסדר, שהכל ילך חלק כמו שהייתי צעירה, שפחות דאגתי ותמיד נחתתי על הרגליים. אבל זה רק נהיה יותר ויותר מסובך ודברים שמעולם לא ציפיתי שיקרו ואכפת לי מהכל, אז אני תמיד גם מתאכזבת בהתאם.
רק שהאוטובוס יגיע כבר ואתעצבן בשקט על ששוב שכחתי את האוזניות בבית אבל לפחות יש לי ספר של קפקא בתיק שלא הצלחתי לעבור את האפילוג כי זה שעמם אותי. וכמובן שיהיו לי רק 20 אחוז. וכמובן שלא תהיה לי אפשרות להטעין.
טוב, לפחות האוטובוס הגיע. הדבר היחידי שבערך חיובי בחודשים האחרונים.