החורף הגיע, ויחד איתו שאלות של מי אני ומה אני ולאיפה ממשיכים מכאן, וכמובן, איך מתמודדים עם כלכך הרבה לחץ מיותר שאני מייצרת לבד?

אבל בכנות, זה כבר לא משנה, כי אני של כרגע מרוצה בסך הכל, בנזוג שמתעקש על לחשוב עליי לפני הכל, חברים נהדרים מכל קצוות הארץ, בית עם אנשים מדהימים שגורמים לי לרצות להגיד 'בוקר טוב' בבוקר, ועוד עם חיוך, והעובדה שאני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר מאוגוסט.

אני גאה בעצמי, על זה שאני עדיין כאן, על זה שלא וויתרתי לעצמי ויצאתי מהמיטה, על זה שאני מרשה לעצמי לאסוף חוויות, טובות ורעות,

על זה שלמרות שאני עצובה כשכולם מסביבי מאושרים, אני יודעת שאני אגיע לשם. אני יודעת.

נכון, יש לי צרות, לא מעטות, בירוקרטיה, מערכות יחסים, התמודדות עם הכל יחד, לחפש עבודה. אבל זה היה יכול להיות קשה יותר, 

עצם זה שאני מקבלת כל דבר שמגיע לפתח הדלת, גם טוב וגם רע, זה כלכך לא מובן מאליו.

פחדתי מהרע, הרחקתי אותו במשך שנים, הדחקתי אותו, הצבתי עובדה שרק טוב יהיה פה ואם יש רע אני נשארת במיטה ולא מתמודדת,

אז עכשיו אני מתמודדת, אני שם, בין אם זה התקף חרדה באמצע הלילה בעיר זרה, וגם אם זה להיות מצוננת ולתת לגוף שלי את המנוחה להרפא.

כשזה מגיעה למערכות יחסים אני בהתחלה מפחדת לאבד אותם ונאחזת בהם שלא ילכו, ואחרי שהתרגלתי אני כבר חושבת רק עליי, ואני מפחדת שאני לא נותנת לעצמי מספיק תשומת לב, אני בלשבם של לאזן את זה, כי מגיעה לי עזרה ממני באותה מידה שמגיעה לאחרים. הנה, אמרתי את זה, אני שווה בעיניי,

מגיע לי להיות ברשימת מועדפים שלי, אני רואה דברים ברור יותר, אחרי ששנים ראיתי מטושטש ולא הבנתי לאן ללכת.

אני לומדת להוקיר תודה למי שכאן, אני לומדת להוקיר תודה לי ולדעת מה טוב לי ומי צריך להשאר בחברתי ואיך אני מתמודדת עם הסביבה.

כן, נכון, חזרתי לשלב האני צריכה שקט כי בחצי שנה האחרונה הייתי בחוץ, ראיתי עולם, הכרתי מלא אנשים מדהימים שרק קידמו אותי ולימדו אותי והחזיקו לי את החיד כשהיה קשה ואני החזקתי להם את היד. ולא, אני לא נעלמת, אני נותנת לעצמי את השקט ואת הזמן איכות שלי עם עצמי, אחרי שחצי שנה לא הייתי לבד. גם אם זה לשבת בחצר עם המחשב ולשמוע מוזיקה מעומעמת מהשכנים כשהשעה 11 בערב ובחוץ יש 11 מעלות.

טוב לי ונוח לי ואני לא מפחדת יותר להגיד את זה.

טוב לי גם אם עכשיו יהיה משהו שיפיל אותי, גם אם זאת תהיה אני, עדיין טוב לי. אני מוכנה להתמודד.

תודה שהזכרת לי על הבלוג, תודה שהנחת אותי על הרגליים, בפעם העשרים מליון, תודה שאתה כאן,

זה לא מובן מאליו, במיוחד כשאני אנוכית לפעמים. שכחתי להתקשר אלייך אתמול כי רק רציתי לישון כשהגעתי הביתה.

אתה חשוב לי, ותמיד תהיה חשוב לי, גם אם נריב, גם אם אנחנו במרחק 7 שעות נסיעה [באוטובוס], תמיד תהיה חשוב לי.

אתה החבר הכי טוב שאי פעם היה לי, ועברנו המון, ואני חושבת שלעולם לא אצליח להסביר לך כמה אני מעריכה אותך ומודה לך על השנים שהיית שם.

אתה חבר אמת Through thick and thin. אני לומדת להעריך את הטוב בחיים שלי, חלק מזה זה אתה.

אני אוהבת אותך מלא, תודה.