יותר מפוסט אחד בחודש, כן.

היום אני רוצה לכתוב על כמה שאני לבד. לא לבד של אין לי חבר, זה כבר בסדר. לבד של אין לי חברים. כן זה ממש עצוב.

אבל ברצינות, איפה מוצאים חברים אחרי שנגמרו המסגרות של בית ספר וצבא? לאן אני יכולה ללכת כדי למצוא אותם?

כבר הבנתי את העניין, אם אני אמצא את האנשים הנכונים אז אני מתנהגת כמוני, אבל אם לא אז אני לא אני ואני נורא שקטה. הבנתי כבר מי נועד להיות בסביבה שלי.

אבל איך מוצאים אותם? 

כן, נזכרתי באיחור כי אין לי אנשים כבר שנה, אפילו שנתיים, אבל הגברים בחיי גרמו לי לשכוח מזה.

אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת למה דווקא עכשיו אני צריכה חברים.

אמנם כן, כל השאר השנים הייתי צריכה אנשים וייחלתי לחבורה, כמו שהיה לי פעם, אבל היום אני כבר ממש מפחדת שלא אמצא אף אחד.

כל היום אני בעבודה, עם אנשים מבוגרים, אין צעירים אצלנו ואז אני הולכת הביתה. זאת השגרה שלי.

וכמובן, אירוניה, אני עובדת ליד כל המועדונים, כל המקומות שמפוצצים באנשים שנהנים ויש להם חברים והם מאושרים.

וכל יום אני עוברת שם וקצת כואב לי על זה.

כי אני חושבת שכן מגיע לי, למרות שאני לא בת 18, למרות שזה יותר קשה עכשיו, אני חושבת שמגיע לי חבורה של אנשים שאוהבת אותי, שתקרא לי לשבת איתם אחרי עבודה, שיציעו לי לשתות איתם, שיגרמו לי לחשוב שאני כן בסדר. מגיע לי.

בחודש האחרון כל ההנאה שלי מסתכמת בלראות אנימות ולאכול פיצה. אני רוצה לחזור לקרוא ספרים, כי בכנות, אני בודדה, וספרים תמיד גרמו לי להרגיש בבית. מאז אותו יום בכיתה ד' שהלכתי לספסל המרוחק בבית ספר והרגשתי הכי מאושרת בעולם, הכי מקובלת שאפשר. למרות שלא באמת, היום אני יודעת שזה לא באמת. אולי בגלל זה אני כבר לא יכולה לקרוא, איבדתי את מה שאהבתי.

איבדתי אותי בין כל הדברים שקרו. אבל זה בסדר, לאט לאט אני אחזור לעצמי, יכול להיות שלא ארצה חברה יותר כי זאת אני למרות הכל. יכול להיות.

בינתיים אני רק מתרצת לעצמי.

אני מבטיחה עכשיו לעצמי ששנה הבאה יהיה יותר טוב,אני יותר לא אסתכל על אותם אנשים שהכרתי פעם ואחשוב איך זה שעכשיו יש להם חברים חדשים, למרות הגיל המאוחר. כי אני כבר אדע, כי אני כבר אהיה מאושרת. אם לא, אז באסה.

לפחות אכיר את עצמי יותר, אהיה יותר מאושרת עם מה שיש לי, מאשר תמיד לחפש עוד איך להשלים את עצמי. אולי.

אז נפרדנו. זאת אומרת, נפרדתי ממנו, זאת אומרת הוא בגד בי.

לא היינו במצב הכי טוב בעולם, כן, אני יודעת. אבל יכולנו לעבור את זה, יכולנו לעבור הכל.

אבל אז היא ענתה לי לטלפון, ושוב הכאבים האלו בבטן שאומרים, כן, הלב שלי שבור, כן, הפרפרים בבטן מתו.

סיימתי את זה, אמרתי לו שנגמר, שילך, בהתחלה בכיתי כשפגשתי אותו, אבל אחר כך כבר הייתי בסדר, והייתי נחמדה, כי זה היה הסוף וניסינו בכוח למשוך. ואז, אחרי פחות מחודש, יש לו כבר מישהי חדשה, כנראה אותו בחורה מכמה לילות לפני. וכמובן, אגו, אם מישהו ישאל אותו, הוא זה שנפרד ממני כי לא הסתדרנו. אני מרגישה בתיכון שוב.

וזה בסדר, הכל בסדר, אני כבר מרגישה יותר טוב.

ואז זה הכה בי, הפעם אני באמת באמת לבד. כי לפניו יצאתי עם בחור שבועיים, ולפניו הייתה לי מערכת יחסים פתוחה במשך חצי שנה.

הפעם אני באמת לבד, אין שום גבר שרוצה לשמוע על היום שלי, או שרוצה ללטף לי את השיער כשאני נרדמת על החזה שלו כשאנחנו רואים סרט. אין, פשוט אין. ואני לא בטוחה אם אני צריכה, לא כרגע בכל אופן.

אני עכשיו מתרכזת רק בעצמי ובעבודה ובלמצוא דירה חדשה.

אני לא מסתדרת עם כסף לאחרונה כי אני הרשתי לעצמי דברים קטנים פה ושם, מסקרה חדשה, פיצה שלוש פעמים רק החודש הזה, דברים קטנים אבל הם משפיעים. כי זהו, אני כבר גרה לבד, אין אף אחד שיחזיק לי את היד ויגיד זה בסדר, אני אדאג לאוכל החודש, כי לך אין. מצד אחד, היי, אני מרזה, אני יותר אוהבת את עצמי, יתרון. ומצד שני, אולי זה לא טוב, אולי זה היה לי כשהייתי בת 19, אבל עכשיו? אולי.

אני יודעת שאני בסדר, אני יודעת שנועדתי להיות חברותית, אבל למרות זאת אני לבד גם מהבחינה הזאת, ושכחתי מזה לגמרי, כי היה לי חבר, שכל בוקר קמתי איתו וכל לילה נרדמתי איתו, זה משכיח את הלבד מכל בחינה. אבל זה בסדר, כי אני בסדר והכל יהיה בסדר. כן.

כל פעם שרשמתי בבלוג, זהו, עכשיו אני מתמקדת במשהו אחד, עבודה או לימודים ואין גברים, נגמר גברים. באותו רגע, פוף, קראש. פוף, מערכת יחסים חדשה. אולי הפעם זה יהיה שונה. 

כי אני לא בטוחה מה אני רוצה או צריכה כרגע, חוץ מלעבור דירה כמובן כי זאת הייתה הדירה שלו גם, קצת, וקשה לי לשכוח את זה.

כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מסתכלת הצידה ונזכרת שזה נגמר.

זה לא יקח לי רגע או אפילו שני רגעים לקבל את זה, אבל אני חושבת שאם אעבור דירה יהיה לי יותר קל.

בינתיים זה נהיה בסדר, כל יום שעובר, אבל החלל שנשאר אחריו, זה מה שמעציב אותי, שבנוסף לבן זוג איבדתי גם חבר.

אבל היי, עברתי דברים גרועים מזה. הכל בסדר.

אני אצבע את השיער לצבע אחר והכל יהיה בסדר, כי ככה אני מגיבה לבעיות, מתעסקת במשהו אחר.