אני אוהבת חגים, פסח זה גם אחד החגים האהובים עליי,

הקניידלך של סבתא שלי, השניצלים של אחותי, וצחוקים עם המשפחה כשכולם שיכורים.

שנה שעברה הבנתי שכבר לא אהנה בחגים יותר, אז זה כבר לא חשוב לי כמו פעם.

שנה שעברה לא הייתי עם משפחה או חברים, הייתי אצל חבר של אבא שלי ולא הרגשתי שייכת. והשנה? השנה אני בדירה שלי לבד, כי זה כבר לא משנה, זה לא יהיה כמו פעם שאעשה סדר עם המשפחה ואז אצא עם חברים ונחזור הביתה ברגל כי הוצאנו את כל הכסף על שתייה.

בחרתי בחירה ספונטנית, לעבור לגור בעיר אחרת לגמרי, רחוקה מכולם רק בשביל להגשים את החלום שלי, אז בדרך אצטרך להתרגל לדברים חדשים, כמו אם אני רוצה ללכת הביתה אחרי 23:00 אהיה חייבת קווי לילה, כי אי אפשר ללכת ברגל. 

עד כמה שזה מגביל, אני חווה כלכך הרבה דברים שלא הייתי יכולה לחוות אז, כמעט כל יום לטייל בתל אביב, לראות הופעות כל שני וחמישי, להכיר אנשים מכל כך הרבה מקומות בארץ ולהצליח להשאר בקשר, כי הרי זה רק הבדל של שעתיים ברכבת. 

זה עולם אחר לגמרי, אני פשוט צריכה להתרגל.

אתה חסר לי המון, טוב לדעת שאני חסרה לך גם.

אני מספרת לחברים עלייך המון, אתה כמו אגדה, היה לי פעם ידיד שהיה מבין בהכל והיה איתו כיף. וכמה שאתה התקשת להגיע לכנסים ואני צחקתי עליהם לפעמים, אני נמצאת כמעט בכל כנס, ולפעמים אני מסתכלת ומחפשת אותך, אולי הפעם אראה אותך ונדבר על הכל.

אבל אתה בחרת לברוח ולא לסמוך עליי, לא משנה כמה אתגעגע, בסופו של דבר לא בחרת בי, למרות שיכולת, כי למרות המרחק אני עדיין הייתי כאן בשבילך. הייתי כי בחרת אחרת.

שמתי לב לאחרונה, בחצי שנה האחרונה מבחינת עבודה אני לא יציבה, כי אני מפחדת, כי אני בדיכאון, כי אני לא מצליחה לצאת מהבית, כי לא משנה באיזו עבודה אהיה, תמיד יהיו אנשים שלא יקבלו אותי. ואני מנסה להיות נורמלית, כבר מכיתה ו', אני רק רוצה להשתייך, להיות חלק מהרקע אבל תמיד מוציאים אותי משם. כבר קשה לי להתמודד עם זה, כי אני מתמודדת עם זה לבד, וגם אם אני מוצאת אנשים שמקבלים אותי, הם לא טיפשים, הם מבינים שהעבודה שאנחנו נמצאים בה לא טוב, אז הם עוזבים. כי הם יכולים, כי כמעט כולם גרים אצל ההורים, אין להם תשלומי שכר דירה או חובות בבנק. אני לא יכולה, אסור לי לעזוב עבודות לעיתים כל כך קרובות, כמעט איבדתי את הדירה שלי, פעמיים בחצי שנה האחרונה, כי לא הצלחתי לחיות.

אני חושבת שאני בדרך לאבד את העבודה הנוכחית כי אני מתנהגת יותר מדי בטיפשות, אבל קשה לי והכל הופך לחרדה אחת גדולה ומתי המשמרת כבר נגמרת, אני לא מצליחה לנשום.

אין אופטימיות יותר, רק ריאליסטיות.

הכנתי את עצמי נפשית, גיבתי הכל, אבל זה עדיין קיים.

מעולה, כי בחודשים האחרונים אני רק רוצה לכתוב, רק רוצה לספר.

בכנות, יש לי מליוני אנשים לחלוק איתם לאחרונה, וגם המון אנשים אוהבים אותי ורוצים אותי בחיים שלהם אבל...הם לא אתם, בסדר?

אני הגעתי למצב שאני לא מוצאת את המקום שלי כאן יותר, אני לא מרגישה שייכת, אני לא חולקת איתכם את אותו חוש הומור, הבגרות שלכם שונה לחלוטין משלי, לא נועדנו להיות חברים.

כן, זה מה שרציתי, תראו אותי, יש לי המון חברים וחברי נפש, יש לי מה לעשות בסופי שבוע, יש לי חבר שאוהב אותי, אני גרה במרכז כבר שנה, תראו איך אני יכולה לשנור את כל מה שאי פעם רציתי, כי זה לא זה, זה חומרי מדי. הם לא האנשים הנכונים לי ואני לא יכולה לעזוב, כי אז לאן אלך? הרי אני חייבת בני אדם סביבי, הרי אני חייבת לספר למישהו מעט ממה שאני מרגישה מדי פעם, או נחש מה הבחורה בעבודה שלי עשתה. אבל זאת לא אני, אני צריכה מעבר, לעזאזל, מעבר.

אם אתה עוד קורא כאן, אז שתדע לך שכל החברים שלי צעירים ממני, אני אתה של המרכז, אני בדרך כלל הכי מבוגרת, בדרך כלל זה לא מפריע, אבל אתה יודע, לפעמים כן.

כן, וכמובן, חזרתי ללהיות תקועה במיטה כל הזמן, ומה המשמעות של כל זה, אני מעדיפה לישון ולסנן אנשים.

אין לי שקט, אין לי שלווה, אין לי אוויר, טוב מאז שהגעתי לא היו לי את כל הדברים האלו יחד, אבל אני מנסה, בחיי שאני מנסה, אבל אנשים אטומים ואוטובוסים ופתאום חם פה. אני לא יודעת, בסדר?

גם אין לי באמת את האופציה לחזור. סבבה, נגיד וחזרתי לעיר שלי, שרפתי את כל הגשרים שלי שם, אני עדיין לא אוכל לצאת מהבית של אמא שלי ובני אדם טיפשים שם, מיציתי.

וברור, אני נורא מפחדת, סביר להניח שבגלל זה אני במצב שאני המצאת כרגע, אני מפחדת להתקדם, אני מפחדת למצוא משהו יותר טוב. כי אולי אין, אולי אני סתם בררנית ואשאר לבד. בנוסף מי שאיתי כבר מכיר אותי, ואין לי את הסבלנות או הכוח הנפשי ללבנות את עצמי מחדש, פשוט אין.

אלו לא דברים שאני ככה סתם יכולה לזרוק על החברים החדשים שלי, חדשים..כמעט שנה, חדשים. אבל אני רגילה למעט, לאלו שאני מכירה שנים, שאני מכירה את ההורים שלהם ואת האחים שלהם, ועכשיו יש לי חברים מכל הארץ, שהסבירות שאגיע לבית שלהם אפסי. זה לא באמת משנה, זה סתם חדש, זה הכל. ואני עדיין רגילה למה שאני רגילה.

אני לא יכולה לקרוא ספרים יותר, כבר כמעט שנה שאין לי את האפשרות הזאת, בנוסף ללצייר וללכתוב, זה לא הסגנון כתיבה שלי, אני שמחה שכבר לא אכפת לי כמו כשתמיד אני כותבת, ולאחר מכן עוברת על כל מילה לוודא שהכל נכון. לא אכפת לי יותר. התגעגעתי ללכתוב, כבר לא אכפת לי אם זה יוצא יפה או עם שגיאות כתיב.

אני בדרך כלל אופטימית אחרי שאני מסיימת פוסט, אז היום לא, היום אני בראש של זה מסריח לגור במרכז ומסריח שאני בררנית או מפונקת או שום דבר לא טוב לי מספיק. אני לא בטוחה, אני כבר לא יודעת לבטא את מה שאני חושבת, הימים האלו עברו. נשאר רק כעס ומרמור וריאליסטיות או ניהליזם, אני לא בטוחה לחלוטין.

לסיכום, טוב שאני יכולה לכתוב שוב, אני צריכה את זה.