לא עדכנתי המון זמן כי הייתי צריכה קצת שקט, לא יצאתי מהבית,

לא דיברתי עם הרבה אנשים, נפרדתי מהבן זוג שהיה לי.

רק רציתי שיניחו לי, שיהיה לי זמן לזכור מי אני, מה אני ולאן ממשיכים מכאן.

ועכשיו חזרתי, כבר שבועיים, שלושה שאני חזרתי לדבר עם אנשים, יצאתי מהבית, והכל לאט לאט, בצעדים קטנים, רק לחזור לעצמי.

ואז הכרתי בחור, כי זה הכי אני בעולם להגיד עכשיו אני מטפלת בעניינים שלי וחושבת רק על עצמי ובסוף להכיר מישהו.

כן, אין באמת עתיד בזה, אני לא בטוחה אם רציתי באמת אבל אני די בטוחה שהוא לא. אבל צעדים קטנים, עוד מעט ואוכל לתת משמעויות לדברים קטנים, עוד מעט אוכל להחזיק לגבר את היד ואוכל לסמוך עליו.

בינתיים אני עדיין במבצר הקטן שלי, בבועה שאף אחד לא יוכל לפגוע בי כי אני עדיין מתחבאת, אבל אני עוד רגע יוצאת משם, בדיוק כמו לפני שנתיים, אחרי הפרידה האחרונה, הכל לאט וברוגע. אני חושבת שזה הכי טוב לי, על פי נסיונות עבר, כשקפצתי ממערכת יחסים למערכת יחסים בלי שנייה לחשוב על מי אני ומה המשמעות של להיות רווקה לרגע.

אני חושבת שהכל בסדר, אבל אני לא שקטה, ומליוני מחשבות רצות בראש עדיין.

אני מרוצה מההתקדמות שלי, מרוצה שמזה שסידרתי קצת בירוקרטיה שהשארתי בצד, שחזרתי לתפור, חסר לי רק לחזור לקרוא ספרים ואני אמצא קצת שקט, קצת לברוח כשאני בורחת.

אף אחד לא יכול לעצור את הדרך הטובה שאני מתקדמת בה, אני לא אתן לאף אחד לעשות את זה. כי אני עוד שנייה מגיעה, אני כבר רואה את הפסגה של הגבעה, נשארו לי עוד כמה צעדים ויהיה בסדר.

הכי חשוב שאני כאן בשבילי, שוב, אחרי כלכך הרבה זמן שרק רציתי שכולם יעזרו, עכשיו יותר קל. רק לא לשכוח לנשום.