אני ריאליסטית, בסדר?

אני תמיד אחשב הכל לפני שאתחיל מערכת יחסים, ואני תמיד אחשוב מה אם. מה אם הוא יבגוד בי? מה אם ימאס לו ממני? מה אם זה לא יתאים? מה אם נפרד, נשאר ידידים? ואז הוא אמר לי ומה אם לא?  

נכון, התשובה האוטומטית שלי הייתה אתה תמים. אבל אולי אני צריכה לחשוב גם על מה אם לא. כי לפעמים החרדה מאושר מרחיקה אותי, ולא מאפשרת לי לחשוב. מה אם לא.. מה אם כן הפעם מצאתי מישהו שיכול להכיל אותי ולקבל אותי בלי התניות? מה אם באמת הוא לא כמו כולם? מה אם הפעם כן מצאתי מישהו שיכול להיות שם גם בטוב וגם ברע? 

אולי כדאי שפשוט אפסיק לחשוב ואקפוץ למים בלי לפחד, בלי לחשוב על מה רע יכול לקרות.

אולי הפעם כן יסתדר, כשאני בוגרת יותר וסבלנית יותר.

אולי המשפט You find love when you're in your mess, not' in your best' נכון? 

אולי הוא יעזור לי ואני אעזור לו נפשית?

אולי.

הוא כבר סומך עליי, והוא הולך לידי ולא מוליך אותי ואני לא מוליכה אותו.

יכול להיות שכן מצאתי משהו טוב הפעם. פשוט להפסיק לחשוב יותר מדי. כשזה נכון זה נכון, והחלטתי את ההחלטה להקשיב לתחושת בטן, אז אני הולכת על זה.

כן, עדיין יש לי נפילות נפשיות, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, אבל הוא תמיד כאן להחזיק לי את היד. מעולם לא הרגשתי כלכך מוערכת כמו לאחרונה.

זה נכון. אין יותר אולי, יכול להיות ומה אם. אני כאן ואני מנסה. אין להדחיק יותר ואין לברוח יותר. כשזה נכון זה נכון.

ההתחלה של הטוב מתחילה במחשבות.

פרק שני בתהליך הפעם אני מקבלת את הדיכאון שלי,

אני שיכורה כבר כמעט כל השבוע ברצף, עשיתי מליוני שטויות והתחרטתי על כמה דברים בדרך.

אני מתחילה להרגיש יותר טוב, אחרי שהדחקתי הכל במשך שנים.

זה קשהנורא, אבל בסופו של דבר זה נפתר ככה יותר מהר.

אמנם איבדתי את יום חמישי, אבל מצאתי את עצמי בין כל החלקים השבורים.

הפאזל כמעט מושלם, אני חושבת שאני בדרך הנכונה, אני גאה בעצמי.

כן, אני נופלת המון לאחרונה אבל אני עדיין מחזיקה דירה יפה ועבודה שאני נהנית ממנה.

יש לי אלפי חברים שלא יהססו לעזור לי בכל שעה ביום, ויש לי אותי כמעט.

עוד רגע ואני אסתדר, דחיפה אחרונה ואני בקצה של ההר.

אני תמיד הייתי נגד לשתות לבד, בטענה מופרכת שאם אתה שותה לבד זה נחשב כאלכוהליסט אבל אם אתה אתה שותה עם עוד אנשחם זה בסדר. כמובן שזה מהשקרים ששיקרתי לחברים ששתו יותר מדי והעדפתי לשתות איתם.

טז היום אני קצת צבועה. כן, אני שותה לבד וזה בסדר. כי זה חלק מהתהליך שלי או תירוץ כזה או אחר. בעיקרון זה כי אני בחברת המון אנשים ואני מרגישה לבד יותר מאי פעם. אני כבר שלושה ימים שותה ומעשנת כדי להרגיש, כי כפיכחת אני כבר לא מרגישה כלום. וכמובן שזו ריגרסיה, וכמובן אם אחפש בהיסטוריה של הבלוג אגיע לפוסט שרשום בדיוק את אותם דברים רק בסגנון שונה. אבל כנראה שזו אני ותמיד אחזור אחורה. ותמיד אעשה שטויות ותמיד אחשוב שזה כחלק מהתהליך שלי. יכול להיות שזה כן, ירידה לצורך עליה או משהו כזה.

וכמובן שבשלושה ימים האחרונים עשיתי דברים שאני מתחרטת עליהם, כשחשבתי על לכתוב את הפוסט הנחתי שאפרט אבל אולי לא צריך, אולי זה יכול להשאר שלי. כי עד כמה שאני כנה כאן, אני לא כותבת הכל, וזה בסדר. הייתי משאירה לעצמי מילות מפתח, אבל אני לא מאמינה שהבלוג כאן לנצח אז זה לא רלוונטי.

אני פשוט במוד של לשחרר, לא לחשוב יותר מדי, למצוא לעצמי שיגרה אפורה ולזרוק צבע בין לבין. והכי חשוב לא לפחד ולא לוותר לעצמי.

אני יכולה לנצח הכל.