כן, אני עדיין כאן, כן, שוב שכחתי לכתוב כאן. או שבכלל לא הייתי צריכה, יש לי תמיכה נהדרת.

אני כבר לא אומרת שאני שונאת את כולם, אני מספרת על הפחד שלי מכמות האנשים בחדר, אף אחד באופן ספציפי לא פגע בי, אני רק מודאגת מתוך פחד במה, ומתוך זה שבסופו של דבר האדם היחידי שלא נוח לי איתו זאת אני. לקח לי המון זמן להגיע למסקנה הזאת, אבל הבנתי את זה אחרי שהייתי מכריחה אנשים להשאר איתי. פחדתי שאפגע בעצמי, זה נכון גם, אבל פשוט לא יכולתי להתמודד עם עצמי לבד, עם כל המחשבות שרצות לי בראש בלי הפסקה, 

זה מפחיד. אנשים פחות. אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי שוב, לקח לי 21 שנים להבין שאני לא תמיד אשמה בהכל ודווקא זה לא רע להיות לבד.

הבנתי את ההבדל הדק בין להיות לבד לבין להיות בודדה. אני שוב חושבת במונחים של משחקי תפקידים, זה כנראה סקיל שלא חיזקתי המון בהשוואה לסקילים אחרים. וזה בסדר, אני מנסה ללמד את עצמי שזה בסדר לשכוח דברים שהייתי רגילה לעשות בעבר. אני אדם אחר משהייתי לפני כמה שנים וזה בסדר, אני אומרת לעצמי. יש לי המון דברים שלא היו בחיים לפני כן, זה הגיוני שאשתנה בהתאם לסביבה ובהתאם לצרכים שלי כרגע.

זה בסדר. זה בסדר שאני מפחדת לענות לשיחות טלפון כרגע, זה בסדר. למדתי בעבר להתגבר על זה ואלמד שוב.

זה בסדר שאני נתמכת באנשים יותר מדי ו/או שאני מרחקת מכולם כי אני מפחדת לאבד אותם. זה בסדר לא לדעת מה לעשות,

זה בסדר. אני צריכה להזכיר לעצמי שזה באמת בסדר. בסופו של דבר אני האדם שהכי מלחיץ את עצמי, ואני האדם שהכי שופט את עצמי והכי מוריד לעצמי את הבטחון. זה לא נכון לעשות, אני צריכה לקבל את עצמי גם אם אני עושה דברים שחדשים או דברים כהרגל. 

אני יעולה לעבוד, אני יכולה לצאת מהבית, אני יכולה לעשות את זה. נכון, כמעט שנתיים שאני מפחדת מהכל ובורחת מהכל אבל אני צריכה להפסיק לברוח. 

נמאס לי לברוח, אני עייפה, יותר מעייף לברוח כל הזמן מאשר להשאר באותו מקום. 

עכשיו אני כאן, אני מנסה לחיות בעכשיו ולא בעבר, באיך הייתי פעם בהשוואה לעכשיו, באיך התמודדתי במצבים כאלו ואחרים בהשוואה לעכשיו.

זה לא הוגן לעשות השוואת כאלו כרגע, אני פשוט צריכה לחיות. אבל אני צריכה את הזמן שלי, שלא יכעסו עליי כל הזמן ושלא אפחד שיכעסו עלי

אני צריכה לשחרר, לשחרר מכל המחשבות הרעות, מכל הלחץ ששמתי על עצמי לחינם והוא לא תורם בכלום, לשחרר מהפעם, לשחרר מחפצים גשמיים, לשחרר כל כעס מיותר, כל הרגשה שאני לא שלמה איתה במאה אחוז.

אני כבר יודעת לבקש עזרה, אני כבר לא מפחדת מזה, אני פשוט לא יודעת איך להשתמש בעזרה.

כולם פשוט איתי ומציעים לי כל מה שהם יכולים, אני פשוט לא לוקחת, אני מסתגרת, אני חושבת שאני יכולה לעשות הכל לבד כשברור שאני לא.

בחודש האחרון נאחזתי בכולם בצורה לא הוגנת וביקשתי יותר מדי, כי לא רציתי להתמודד עם עצמי, כי לא ידעתי איך, כי אני לא יודעת מה יקרה,

וכבר כמה ימים שאני מנסה, ואני מרגישה יותר טוב לשחרר, כי אני לא באמת אמא של כולם, אני לא באמת אחראית על כולם, אין צורך שהכל יהיה על הכתפיים שלי תמיד. אני מנסה לא לפחד מעצמי יותר, אני מנסה לא להדחיק יותר. מה שיקרה יקרה. אני מנסה.

אני יכולה להיות מאושרת, כי מגיע לי להיות מאושרת. מגיע לי לצאת מהמיטה. אני יכולה לצאת מהמיטה. 

זה כבר לא עניין שלהראות להם שאני יכולה, זה להראות לי. כי כבר איבדתי קצת תקווה בי ואני התאכזבתי מעצמי.

אני לא מחכה יותר, נמאס לי לחכות, אני כאן עכשיו ואני צריכה להיות כאן בשבילי.