בשנים האחרונות זה מציף כל הזמן, הכאב העמום הזה שאוחז אותי, ולא מרפה. 

כשהוא מתגבר אני מתנתקת מהמציאות, כל מה שקיים הוא הכאב.

האור הוא כאב, והמגע הוא כאב והתנועה היא כאב. 

אני חושבת שבשלב הזה כבר השלמתי עם מה שקרה.

אני יודעת שניר מת, ואני יודעת שהלילה ההוא יישאר הפעם האחרונה בה ראיתי את ליז. 

אני כל כך רוצה לשכוח אבל הכאב לא מניח, לא מאפשר להמשיך.

הלילה ההוא מגדיר אותי, עדיין, וזה קשה.

אני לא רוצה להיות מוגדרת כבחורה ההיא, זו שהייתה שם.

הייתי רוצה להיות אני בזכות עצמי, לא בזכות חתיכת מתכת שאדם במסכה שלח לי לתוך הזרוע, ישר לעצבים.

הכאב היום יומי שמלווה אותי כבר לא מזכיר לי את הירי, הוא פשוט שם.

הוא תמיד שם, ולפעמים הנוכחות שלו כל כך טבעית עד שאני שוכחת שהוא שם.

אני שוכחת שכואב לי, כי אני לא זוכרת מצב אחר.

קיבלתי כדורים, שהרגו לי את הבטן ואחרים שהיכו בי בחוזקה עד שהקאתי והסתחררתי ונרדמתי על הספה.

בכל ניסיון חדש אני קוראת את העלון שמצורף, ומנסה לשנן את תופעות הלוואי.

הכאב הוא תופעת הלוואי שלי, ואני זוכרת אותו בעל פה, הוא חקוק בבשרי,

אבל הקאות, סחרחורת והזיות הן רק ההתחלה של הרשימות בעלון,

ואני מפחדת מהן יותר משאני מפחדת מהכאב עצמו.

הציעו לי סוכריות על מקל שירחיקו ממני את הכאב,

וספריי מיוחד שיבריח אותו.

הכל, הכל אני מנסה. 

מתאמצת לשכוח מהרשימה הארוכה ששיננתי, עד שאני חווה אותה בעצמי.

דפנה שרה לי פעם על פרח מיוחד אחד שאותה כבש, שיגע,

אבל הפרח הזה מלווה בסטיגמות ופחדים אחרים.

אולי גם אותי הוא יכבוש, אמנם טרם טעמתי טעמה של אהבה,

אבל אני מוכנה, אולי, להשתחרר מהלילה ההוא. להשתחרר מהכאב.

אני מוכנה להפסיק להיות הבחורה ההיא, זו שהייתה שם.

אני מוכנה להתחיל לחיות את החיים שאחרי.