יש לי מספיק זמן להרהר. לעכל את היום.. מה שנקרא באנגלית process.
ישבתי לי בתחנת האוטובוס, וגם באוטובוס עצמו וחשבתי על היום שהיה.
ומה היה היום? התעוררתי למציאות חדשה שבה לארה"ב יש נשיא דמוקרטי אמביציוזי ושחור, בפעם הראשונה בהסטוריה. והייתי עדה להסטוריה קורית. ואפילו קצת מעורבת (לפחות רגשית).
חשבתי על המצב המדיני שהעיר שלי הייתה בו לפני חודשים ספורים, כששמעתי קול עולה ויורד שהזכיר לי אזעקה בזמן שיצאתי לטיול עם הכלב.
שעתיים אחר כך שמעתי אזעקת אמת, והתעוררתי מחדש למצב שבו טילים נופלים במקומות לא ידועים, שמאוד יכולים לסיים לך את החיים, אם אין לך יותר מידי מזל.
ישבתי באוטובוס וחשבתי.. שלקח לי שעה שלמה להגיע הביתה. ואנשים אפילו לא זוכרים מה קרה בבוקר. חשבתי מה היה קורה אם באמצע הנסיעה הייתה אזעקה. חישבתי מרחקי ריצה למרחבים מוגנים.
חשבתי הרבה מחשבות על אהבה. כולם מסביבי מאוהבים ואני מרגישה נכה, או מוגבלת. או חס וחלילה משעממת.
הרהרתי במצבי הרפואי, שלמרות שיש בידי בחירה מה להכניס לפה – אני צריכה לברור מה אני לא צריכה.
חשבתי על הפוסט הזה. חשבתי איך אני אכתוב אותו (וכמובן שהוא אף פעם לא נראה בסוף כמו שדמיינתי).
העתיד, בעיקר, העסיק אותי. השבוע העמוס שלפניי.
האם המצב הבטחוני ישבש לי שוב את התכניות? ומה יקרה בעצרת השנתית לזכרו של רבין ז"ל, שמסמלת בשבילי דברים שקשה לי להסביר?
תנו לי לצטט מהחדש של עברי, ולסכם את הפוסט הזה:
"אני חי עכשיו, יהיה טוב".
אוהבת, דנה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
