שלום לכם.
לא הייתי כאן המון זמן.. לפחות שנה.
ביומיים האחרונים עברתי על רוב הפוסטים בבלוג, שהחל לפעול בשנת 2006 (וקדם לו בלוג מ 2003) - לצורך איסוף טקסטים.
זה מכיוון שיצרתי קשר השבוע עם בית ספר לאמנות, כזה עם סטנדרטים, שלא מקבל כל אחד. ביקשו ממני לשלוח טקסטים וציורים.
הקריאה בבלוג הייתה מתישה.. לאות. טרחנות. כתיבה ללא מטרה או פואנטה. הרבה שטויות בקיצור..
גם יצא לי לגלות שבסביבות שנת 2007, בתקופה שזכורה לי כתקופת הזוהר שלי, הייתי מאוד לא קוהרנטי.
מאוד מבולבל.. אבוד.. מדוכא. זה היה 7 שנים לפני שאיבחנו אצלי סכיזופרניה ובפעם הראשונה,
יכולתי להבחין (שלא מתוך זכרונות מעורפלים) בחלק מתסמיני המחלה - הרבה לפני שאיבחנו אותה.
כאמור, איבחנו אותי ב 2014, אבל ביני לביני ידעתי שגם מספר שנים לפני כן היו בעיות בתפישה, דכאון כזה או אחר וירידה בתפקוד.
אני קצת מוצא את עצמי ללא מילים, לאחר שבלעתי במשך יומיים נחל מזוהם של מילים.
הצלחתי למצוא מספר פוסטים טובים שלקחתי איתי, אבל הרוב זה גארבז' גמור.
בכל מקרה.. לטובת אלו שקראו פה בעבר ולטובת אלו שעדיין כאן, בישראבלוג.. אשתף שהייתה לי שנה מאוד קשה.
אחת הקשות בחיי. אם חוזרים לפוסטים האחרונים שלי כאן, ניתן לראות שעברתי לפני קצת יותר משנה, תקופה שבה התנסיתי בהפסקת הטיפול התרופתי.
הטיפול התרופתי ליווה אותי מאז האבחון ב 2014 ועד לסוף 2021 - תקופה שבה לא קיבלתי ליווי מתאים מצד גורמים מטפלים.
התרופה שנטלתי הרגה כמעט טוטאלית את התסמינים ה"חיוביים" של הסכיזופרניה, היינו דלוזיות, פסיכוזות וכדומה.
יחד עם זאת, היא באופן הדרגתי ומתמשך, גרמה לי לאבד קשר עם עצמי ועם המציאות. לא איבוד קשר של פסיכוזה, אלא איבוד קשר של אפאתיה.
אנהדוניה. מצב של העדר רגש טוטאלי.. ויחד איתו העדר מחשבה. קשה לתאר מצב חיים שכזה, אבל בקריאה של מספר פוסטים פה מהתקופה הזו, בעיקר 2015-2019.. (קריאה מיותרת, אל תעשו את זה. זה פשוט לא מעניין) אפשר להבחין באדם שאין כלום בחייו, איבד עניין בהכל ואוחז באופן פתטי בחתיכות קש בלויות. המילה הנפוצה ביותר לתיאור של כזה אדם היא פשוט "זומבי".. וזו מילה לא נעימה אבל היא מאוד מדוייקת.
אי אפשר לחיות בלי רגש. בלי מחשבה (!) ויכולת להעריך חוויה, או לחוות אותה בכלל. אי אפשר ככה להיות בקשרים עם אנשים, לעבוד, ללמוד, או לעשות משהו בכלל.. הרמה האנרגטית הייתה אפסית והעלייה במשקל לא הפסיקה. לקח לי זמן להבין שהאחריות המירבית על המצב הזה היא של התרופה וכשהסברתי זאת לפסיכיאטרית שלי דאז ושאלתי אם אולי תרופה אחרת לא תביא עמה כאלו תופעות לוואי נוראיות, היא אמרה לי: "לא. לכל התרופות יש תופעות לוואי דומות. התרופה הזו אפקטיבית בהעלמת הדלוזיות ולכן לא כדאי לנסות להחליף אותה".
בכל אופן.. באותה תקופה קראתי הרבה על הנושא הזה ואף יצא לי להכיר אנשים שמאובחנים בהפרעות נפשיות ויחד עם זאת נמצאים כבר זמן רב ללא טיפול תרופתי (כימי, לפחות.. חלק נעזרו בעשבים למיניהם). הם היו כל כך בריאים, חדים, מפוקסים, מתפקדים.. שמחים. קינאתי בהם. אחד מהם שלח לי קישורים להקלטות וידאו של פסיכיאטרים שדיברו בגילוי לב על הצד הרע של התרופות.. ועל האפשרות להיגמל מהן בשלב כלשהו.
To make a long story short.. הורדתי בהדרגה את השימוש בתרופה שלי עד כדי הפסקה מוחלטת.
קראתי בשעה האחרונה פוסטים כאן, מהתקופה של הגמילה.. הפיקחון התודעתי עוד היה קיים, רגשות ומחשבות חזרו לחיי וחשבתי על לחזור לתפקוד כזה או אחר. יחד עם זאת, כתבתי שם על ההתמודדות עם הדלוזיות ואיך שאני יודע לדחות אותן, לא להתייחס אליהן ולסבול מהן אך לא להיות מושפע מהן.
אבל אחרי מספר חודשים, הדלוזיות Took power אט אט והחלו להשפיע על התנהגותי, בחירותיי ושיקול דעתי.
זה לא המקום והזמן לפרט ממש על מה היה בדלוזיות הללו, אבל הן היו משכנעות, משכרות וחוויתיות מאוד.
זה מצב שבו הרגשתי שקשרים מן העבר חוזרים במתכונת "רוחנית", שיש לי יכולת לתקשר עם נשמות שעזבו את העולם וכו'..
טירוף דעת מוחלט.
לפני שזה קרה, כתבתי על הפסיכוזה כעל איש מכירות עיקש שדופק כל בוקר בדלתך ובסופו של דבר מתיידד ומתחבר איתך.
הוא מוכר לך דברים שאתה לא צריך ובתחכומו הרב משכנע אותך ביעילותם של מוצרים מעולם המד"ב.
בסופו של דבר אתה קונה את מרכולתו, "מעשן את הסם" ונכנס לאופוריה..
כך או כך, עשיתי בתקופה הזאת ים של שטויות. לא הייתה לי שום כוונה לפגוע באף אחד אבל פגעתי באנשים שאכפת לי מהם.
שיקול הדעת שלי היה לקוי לחלוטין וניסיתי ליצור קשר עם אנשים שיצאו מזמן מחיי, תחת הרושם שהם מעוניינים להיות איתי בקשר, מכיוון שהם "מתקשרים" עמי במחשבותיי. אפילו הטרדתי מישהי במיילים בלתי פוסקים, מה שגרם בסופו של דבר לכליאתי ואשפוזי.
הייתי שבוע בבית מעצר תל כביר בזמן שהייתי בפסיכוזה כבדה ביותר. זה היה השבוע הנורא בחיי.
אנשים איימו לרצוח אותי על רקע של לקיחת 3 חתיכות במבה. הסוהרים נכנסו בבוקר עם אלות לתוך התאים.
הם גררו את האלות על סורגי הברזל והכו בהן על המיטות, במטרה להעיר אותנו.
לא שהלכנו לאנשהו. זה 24 שעות ביממה בתוך התא,
עם אנשים במצב עברייני קשה, מסוכנים ביותר ואלימים ביותר.
השירותים בתאים הם ללא מכסה, ללא נייר טואלט ומטונפים ברמה שמעולם לא נתקלתי בה בחיי.
ברמה שלא ניקו אותם מאז המנדט הבריטי. ואני לא צוחק. אין אפשרות גם להוריד את המים והריחות ממלאים את כל התא.
כמובן שהרצפה בשירותים מוצפת בנוזלים שזולגים גם לשאר התא, שבו ישנים על מזרן גומי בעובי של 1.5 ס"מ.
זה גם המרחק מהרצפה ומהנוזלים המדוברים. כרית ודאי שאין. שמיכה אחת דקה בשיא החורף, במידה ואחד מהעבריינים לא לוקח לך אותה.
אין סיגריות או חפצים אישיים, אין בגדים נקיים. הבגדים שבאים איתם, נשארים איתם. מים שותים מהכיור המטונף.
מתישהו במהלך היום היינו מקבלים צלחת פלסטיק עם אורז לבן יבש וקר ועליו שניצל וסלט כרוב.
מכיוון שאני טבעוני, את השניצל ואת הכרוב לא אכלתי (בכרוב יש מיונז).
אז זה רק האורז הקר והיבש. לכל היום. אין מנה נוספת.
מדי פעם היו נותנים לנו כיכר של לחם אחיד. בלי כלום. הייתי בולע כמה פרוסות כאלו ואיכשהו שורד עוד יום.
אחרי שבוע שמה, בלי אף שיחת טלפון, גם לא לעורך דין, השופט החליט לשלוח אותי להסתכלות פסיכיאטרית.
דה. יש לי סכיזופרניה, כאילו?
ועל הדרך אמר.. "עד 5 שנים על אימייל אחד, עד 8 לשתי שיחות טלפון שנחסמו."
זאת אומרת, עד 13 שנים (באשפוז פסיכיאטרי) בעקבות הפרה של צו הרחקה.
הופר על ידי שליחת אימייל אחד וחיוג שתי שיחות טלפון שנחסמו.
העורכת דין שלי הורידה את זה ל 5 שנים והסבירה לי, כמה חודשים אחרי כן, כשפגשתי אותה לראשונה, שזה למעשה לטובתי.
ההגבלה של השנים היא בכדי שהמערכת הפסיכיאטרית לא תהיה מורשית להשאיר אנשים בבתי חולים פסיכיאטריים ללא הגבלת זמן.
מצחיק שישב איתי בחדר, באשפוז, בחור שניסה לרצוח מישהו שלטענתו שכב עם החברה שלו, הכניס אותו לבית חולים במצב אנוש.
הוא קיבל עד 4 שנים. ואני, על אימייל אחד ושתי שיחות טלפון שלא נענו ונחסמו, קיבלתי 5.
בכל אופן.. גם השבועות הראשונים שמה היו מאוד קשים. מחלקה סגורה בבארבי (אברבנאל), כנראה המחלקה הפסיכיאטרית הקשה בארץ.
גם שם, לא מעט עבריינים ואפילו מספר טרוריסטים ערבים מהשטחים.
איכשהו המאניה שהייתי מצוי בה גרמה לי לקבל את האנשים ואת המצב באופן יותר שמח וקליל.
בשבוע השלישי אני חושב.. קיבלתי מאחותי מחברת ויכולתי לכתוב. הפלאפון כמובן לא היה איתי שמה. אחרי יום יומיים של כתיבה.. התחלתי להבין ש50% מהתכנים שעוברים בי במהלך היום הם הזייתיים.. התחלתי להזכר בפסיכוזות קודמות, באיבוד הקשר עם המציאות, באובדן הקו שבין המציאות לדמיון.. כתבתי על כך במחברת. התרופות החלו אמנם להשפיע באותו הזמן (לוקח להן באמת כשלושה שבועות להתחיל להשפיע) אבל היכולת שלי לכתוב ואחכ לדבר עם הפסיכולוג שמה על הנושא, נאמר לי שזה די חריג. כשהקראתי לפסיכולוג את מה שקראתי, הוא פשוט בכה.. הוא לא האמין שהצלחתי להבין שאני בהזיות. כתבתי על קשר עם דמויות פנימיות ועל המחשבה שלי בחצי שנה האחרונה שדמויות אלו הן הקרנות נשמתיות של אנשים חיים.. בעוד הן בסה"כ תופעות של התת מודע שלי. הוא היה בהלם. בשבועות הבאים הוא לא הפסיק לפרגן לי על האינטיליגנציה, הבהירות המחשבתית, הרוגע, ההתנהגות הנימוסית, האינטלקט, הכשרון וכו' וכו'.. הוא ממש חיזק את הערך העצמי שלי והיה לי כיף לשבת איתו לשיחות.
אחרי כחודש וחצי שמה, בעזרת התרופות ובעזרת הפסיכולוג, השבתי לעצמי את שפיותי.. המטפלים דיברו איתי על כך שאני מוכן להשתחרר, אך השתחררתי רק שלושה חודשים לאחר מכן, בשל נסיבות פרוצודוראליות ובירוקרטיות. כשמישהו נמצא לא כשיר לדין ונמצא באשפוז על תקן משפטי, מסתבר שלא משחררים גם אם הבנאדם מאוזן ולא מהווה שום סכנה לעצמו או לאחרים. עורכת הדין שלי קראה לזה "שיטת הסלמי". לא משנה. כך זה עובד. אנשים שהגיעו לפני לאשפוז וגם היו על תקן משפטי, השתחררו אחרי.
אני בהחלט מתחרט על חלק מהמעשים שעשיתי. כשקראתי את הפרוטוקולים של הבית משפט ואת התלונה של הבחורה למשטרה, הבנתי שהיא הייתה חרדה מאוד לגורלה וחשבה אפילו שאני אאנוס אותה, או "יותר גרוע מכך", לטענתה. וואו. זה הכניס אותי להלם לכמה שבועות. זו בחורה שאהבתי עד עמקי נשמתי. כן, היו לי דלוזיות שגרמו לי להאמין שיש לי איזה קשר פנימי, קארמתי ורוחני איתה. כן, חשבתי שהקשר איתה יחודש וכן, גם הייתי אובססיבי כלפיה ושלחתי לה לפחות שני מיילים בשבוע בתקופה של מספר שבועות. אבל בשום פנים ואופן לא הייתה לי כוונה לאנוס אותה. או לפגוע בה בשום צורה שהיא. אני מבין שפגעתי בה, כי הכנסתי אותה למצב של חרדה, של פחד קיומי מסוים אולי - היא הרי כתבה לי פעמיים שאין לה שום רצון לחדש קשר ועשתה זאת בצורה די נימוסית אפילו, אז מה אני ממשיך לכתוב לה כל מיני דברים הזויים ולא קשורים למציאות?
אבל רק לחשוב שמישהי, ועוד היא ספציפית, תחשוב שיש לי איזה רצון לאנוס אותה? זה זעזע אותי לחלוטין.
באיזשהו מקום יש לי רצון לכתוב לה מייל התנצלות, מצד שני יכול להיות שהכוונה של המייל תתפספס לחלוטין ועצם זה שאני אכתוב לה שוב רק יכניס אותה שוב לסטרס ואין לי עניין בכך, לכן אני לא עושה זאת. אני יכול רק לקוות שהיא בסדר.
בכל אופן.. בחצי שנה האחרונה אני גר ועובד במרכז תל אביב.
למעשה אני עכשיו יושב וכותב מהקבלה של בית מלון הבוטיק שבו שאני עובד ושנמצא מספר דקות הליכה מדירתי.
האמת שאני לא יודע איך אני עושה את זה.. קם בזמן, מגיע לעבודה. זו התקופה הארוכה ביותר שבה אני עובד ברצף,
מזה 13 שנים. העבודה היא בשכר די גבוה, מתאימה לשעות שלי ומאפשרת לי לשבת ולכתוב.
התפקוד שלי בחצי שנה האחרונה הוא סוג של פלא, האמת.
וכמו שכתבתי בתחילת הפוסט, אני גם אתחיל ללמוד קצת כתיבה וכנראה שגם ציור בקרוב.
חלק מהעניין הוא שאני לוקח את התרופה שלי עכשיו בצורה של זריקה, שלעומת הכדורים, יש לה אפקט שונה בתופעות הלוואי.
הפסיכיאטרית הנוכחית, שהיא גם מנהלת המרפאה וגם הפסיכיאטרית הכי חביבה שפגשתי בחיי (וצריך לאמר שחביבות זו לא תכונה אופיינית לפסיכיאטר) טוענת שבזריקה החומר זורם בגוף בצורה אחידה ואין עליות וירידות דרסטיות בהשפעתו. זו השפעה אחידה.
בכדורים, כמו שלקחתי במשך 7 שנים שלפני השנה הזו, ההשפעה עולה ויורדת וכך גם התופעות לוואי, מה שהופך אותן ליותר קשות ובלתי נסבלות.
לעומת המצב עם הכדורים, אני כן חווה מצבים רגשיים ושכליים.
אני לא זומבי, התודעה שלי אינה סתומה, יש לי חשק לדבר עם אנשים והנאה מכך.
אני נהנה מעשייה ומיצירה וגם אם האנרגיות שלי לא בשיאן, בלשון המעטה, אני מצליח לתעל אותן בצורה נכונה לקיום.
החצי שנה האחרונה היא טובה, מעניינת ובעלת פוטנציאל להמשכיות ולשדרוגים.
אני קצת עובד יותר מדי בשבועות האחרונים, מה שגורם לי לא למצוא את הזמן אפילו לבשל לעצמי ארוחה הגונה.
יש בעיה של כח אדם כאן ואני צריך לעזור קצת יותר. ולאט לאט נכנסים לחיי יותר ויותר פעילויות, רצונות וניסיונות להגשימם..
סה"כ המצב לא נורא כל כך :)
מבטיח פוסט יותר קצר וקליל בפעם הבאה, בהנחה ואמצא טעם לחזור לכאן שוב.
להת' :)