חלקים מיומן של מלאך עם כנף אחת שחורה וחסר שם, העונה לכינוי "מיאבי".
תופסת לה ביד חזק, שלא תלך ותעשה לה השד יודע מה. "תלכי מכאן! אף אחד לא רוצה אותך פה! את לא נחוצה, לכי!" על סף דמעות. יש גבול גם לכמה שאני אוהבת אותה. ניצלה אותי בצורה הכי קשה שיש, מרצוני. היא עוצרת. מסתכלת עליי, במין אחד מהמבטים האלה שלה שהיא בוחנת בהם דברים כאילו שהיא רואה אותם בפעם הראשונה וחושבת איזו תועלת תצמח לה מהם. "קראת לי שקרנית בפעם שעברה-" "אל תגידי לי שאת אוהבת אותי! שקרנית, שקרנית, שום דבר שתגידי לא ישנה, זה שקר אם היית אוהבת אותי לא היית-" אני קוטעת אותה והיא אותי. תופסת אותי ומחבקת חזק, כך שאני לא אוכל להשתחרר. והרגשתי שהיא אוהבת אותי, הרגשתי, כמו אז אחרי שכמעט קפצתי מהגג שם והיא תפסה אותי ובכתה ואמרה שהיא לא תיתן לי ליפול וחיבקה אותי וכיסתה את פניי הלחות מבכי והכה אטומות בנשיקות קטנות ומלאות ללא תנאי. הפעם היחידה בעשרה חודשים בה הרגשתי נאהבת. איך הייתי כה עיוורת.....לא. היא לא אוהבת אותי. זו בטח רק מניפולציה. זה לא יכול להיות. אם היא הייתה אוהבת אותי היא לא הייתה עושה את זה. לא הייתה מנצלת אותי בצורה כל כך גסה ומשחקת ברגשותיי בדיו' כמו שהיא עושה עם כל מי שאוהב אותה, כל מי שאהב אותה. לא שאני יכולה להאשים אותה אחרי מה שהיא עברה, ובכל זאת זה כל כך מגעיל, אני לא יכולה לסבול את זה, למה היא לא יכולה פשוט להיות כנה, לאהוב אותי, לבקש עזרה ואני הייתי נותנת לה אותה בשמחה...אבל לא, יש לה יותר מדיי גאוו. זו הבעיה עם גאווה, היא ריקה. כבוד לפחות מבוסס על משהו...למה היא לא יכלה לאהוב אותי כשכל כך הייתי צריכה את זה, למה...."אני אוהבת אותך" היא לוחשת. אבל גם עם זה...כשהיא מכריחה אותי להיות אחוזה בין זרועותיה ובי החיבוק המשכר הזה שאני כמהה לשקוע בו ולהאמין שהוא אמיתי, בכוח-מה זה כבר שווה?"אני לא רוצה אותך פה, לכי ואל תחזרי!אני לא אוהבת אותך. אני לא מאמינה לך. אל תחזרי!" צלצול טלפון. אני מחזירה לה אותו ורצה, רחוק ממנה. עוצרת ליד וורד וורוד עז, עם ריח קלוש כזה של וורדים, עדין. מזכיר לי תקווה. אני קוטפת אותו, שגם לי תהיה תקווה ותוחבת מאחורי האוזן, הולכת הלאה לחפש חתולים.
כמה ימים מאוחר יותר, יושבת על מדרגות ובוכה, וכל הפנים מכוסות דמעות שאני לא מרגישה רק יודעת שהן שם, וחושבת מלאת חרטות צורבות יותר מאש לוהבת. מנסה להסדר קצת היגיון, סדר. אבל אין, אין כלום. רק חרטה מרה. וכאב, כאב. ואהבה שלעולם לא תינתן ולא תתקבל, שלוש מילים שלא ייאמרו, שלוש מילים שגם כשנשמעו היו מזויפות ומעולם לא המדיקו תשובה, לא באמת, וחרטות דקות יותר-קטנות יותר, עיוורון משכר ושנאה עצמית, וסילוף עצמי וכשהכאב מכה בכזו עוצמה, פתאום חוזרים למציאות ומתחילים לראות הכל בהיגיון. אבל כואב, כואב מדיי להיגיון-שיזדיין.
איך היא יכלה לעשות את זה כבר מזמן הפסקתי לתהות, יכול להיות שאפילו לפני שבוע. היה נוח לה, היא לא מעיזה להראות רגשות, יש לה חומה סביבה, היא לא אהבה אותי, רק רצתה מישהי שתאהב אותה ועליה היא תוכל להוציא הכל אבל לא הייתי חשובה לה, לא באמת....אז....למה היא בכתה בכזו היסטריה, לי, בטלפון, שהיא מרגישה שהיא לא מכירה אותי? שיש חומה בינינו, כאילו שהיא לא הבינה שהיא יצרה אותה אז..ובמכתב ההוא שהיא אמרה שהיא לא יכולה לבטוח, אולי היא רצתה? ופתאום אני מבינה, זה מתחבר לי בצורה כל כך הגיונית, רק למה רק עכשיו.....היא רצתה שאני אפתח אליה באופן מוחלט ואז היא תוכל להיפתח אליי, להרגיש יותר חופשייה, שכחתי שגם היא בת אדם, גם היא מרגישה, גם היא כמו כולם כמהה ללאהוב ולהיות נאהבת....איך יכולתי לשכוח את מה שחיי בוססו עליו כשזה נוגע לאהובתי היקרה, כואב אפילו לקרוא לה ככה כי היא לא אהבה אותי לא באמת לא מעולם לא,היא רצתה להרגיש שאפשר לבטוח בה. להרגיש בטוחה, אולי. איך יכולתי שלא לראות....אבל למה היא רצתה את זה ממני, למה אני הייתי היחידה שסדקה מפעם לפעם את המגן האטום שלה, למה אז היא כיסתה את פניי בנשיקות, למה היא כן התעקשה לשמוע מה עובר עליי, כשאני בעצמי לא ידעתי והייתי עיוורת עייוורת לעזאזל מכדי לראות את זה בעצמי שמה שהפריע לי הייתה היא, היא, ולא אף אחד אחר וזה שלא הרגשתי את האהבה ללא תנאי שהייתי צריכה, שאני עדיין צריכה...למה היה לה אכפת? למה כשהיא חיבקה אותי אז, בפעם האחרונה....הרגשתי אהבה? היא באמת אהבה אותי, למרות מה שהיא עשתה, למרות שהיא גרמה לי לבטוח בה ואחרי זה הסתבר שכל מה שהייתי בשבילה היה, כפי שהיא ניסחה את זה בעצמה למולי, "סקס נהדר"?
ואני רציתי רק להרגיש קרובה למישהו, הייתי מוכנה אפילו לזה. זונה, שקרנית, שפחה, עיוורת, טיפשה, אנוכית, רוצחת, אפשר לכנות אותי בכל אלו וזה עדיין לא יהיה מספיק, לא יהיה קרוב אפילו למה שאני. מכרתי את עצמי לה באופן מוחלט, יותר מאשר באהבה. הפכתי לשפחה חסרת כבוד, חסרת עצמי. שלה, וזהו. לא, לא יותר. אהבתי אותה. ואהבה היא אמון מוחלט במישהו, לתת את עצמך לו ללא פחד. זו הסיבה שהיא מעולם לא אהבה אותי, לא יכלה לאהוב אותי. היא..........פחדה מאהבה. והיא פחדה עוד יותר מלאהוב. מלבטוח. אבל פחדייך תמיד קמים עליך להורגך. ככה הם, הפחדים. והיא? היא שברה את האמון הזה. ואותי. לא, אני לא רוצה שיינחמו אותי, לא רוצה עוד רחמים מזוייפים והתעניינות מזוייפת עוד יותר, לא רוצה אנשים ולא רוצה אכפתיות ולא רוצה אהבה. אבל אני צריכה אותה. זקוקה נואשות למשהו שיירפא אותי, שייאחה אותי מחדש.
לעזאזל, למה הייתי חייבת לומר לה את זה? היא אהבה אותי. גם אם היא לא הודתה בזה, היא אהבה אותי. גם אם רק לכמה שניות בודדות, גם אם רק בסוף, היא אהבה אותי. ואני? העפתי אותה לכל הרוחות. אמרתי שאני לא אוהבת אותה. שאני לא מאמינה לה. אמרתי לה שלא תחזור. והיא לא תחזור...לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
