היה מדהים. מצאתי את עצמי בדברים שלא חשבתי שאמצע. מיוזעת, על סף עילפון ובקושי עומדת על הרגליים, צועקת את המילים של השירים.
הבאסיסט שלהם חייך אליי.
אחרי שחייכתי אליו.
רגשות שלא ידעתי שקיימים.....
הופעות מטאל זה אחד הדברים המדהימים.
חיכינו בערך שעה בחום נוראי, מצופפים בהמון כדי להיכנס בין הראשונים. אני ודר רצנו לבמה ברגע שפתחו את השערים. זה היה נראה בדיוק כמו כל הוופעות ההן בחו"ל, במה גדולה עם גיטרות ומערכת תופים ומיקרופון וקהל צמוד אליה, שטח פתוח וכיסאות. שעה נוספת בין קהל הומה וצורח ודוחף בזמן שסינרגיה הופיעו וחיכינו לאוונסנס שייעלו. ביצ'פייט עם כמה נוביות. "דחפו אותם לשם, מה הם דוחפים אותנו?!" הישראליות בשיאה, הא? גוש אנשים מצופף שכל מה שמעניין אותם הוא להתקרב כמה שיותר לבמה, ממרפקים את כולם ואנשים התעלפו עוד לפני, אני מוכנה להישבע שבהופעה של אפיקה זה לא היה ככה, אנשים העבירו סיגריות מאחד לשני וחלקם גם התנצלו אם הם הכו מישהו בזמן ההופעה, מישהו אפילו הגן עליי ועל גאיה מהפוגו בסוף.
ואז הם עלו לבמה. קצת התאכזבתי מהמתופף, האמת. וגם מוזר לראות אחד עם שיער, ועוד בלונדיני. אבל מילא, הוא הרי רק הצטרף, ועדיין-טעויות עיתוי שאפילו אני שמה לב אליהן לא מעלות את ערכו.
וברגע שהם התחילו לנגן, כל ההידחפויות נשכחו, כמעט. זה היה מדהים, מהפנט, ומקסים בהחלט.
אבל אני לא אלך לזו של נייטוויש, הברבריות הזו מחליאה אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
