התשובה תמיד מוגשת לנו על מגש של כסף, אם אינה כבר נמצאת ברשותנו. רק הטיפשות שלנו מונעת מאיתנו לראותה.
**
היזהרו מהמכשפה עם הציפורניים האדומות.
**
שרועה על מיטה עם מצעים לא תואמים, ברכיה משוכות תחת גופה הגמיש, השחום. שערה אפור ודק, קצר. עובר קצת את האוזניים המשונות שלה, עיניין מוזרות וחסרות חן אך עם איזו הרמוניה נסתרת, אבל החלק המוזר באמת היה הכנפיים הלבנות-מנוקדות-באפור שבקעו מהשכמות שלה. היא הייתה מלאך. אני לא יודעת מי אמר לכם שמלאכים תמיד צריכים להזהיר ביופיים, כי היא לא הייתה יפהיפיה עוצרת נשימה. רק עוצרת נשימה. והיא הייתה כלואה, מרצונה, בעולם גשמי חסר-ערך זה, כלואה בעבותות פחדיו של אדם אחד, זה שאותו אהבה. פעמים לא מעטות היא ניסתה לעזוב אותו, צפתה בו מלמעלה מתאבל על אובדנה, שבור, הולך לבר הקרוב ומשתכר עד שבעל הבר היה נאלץ להזמין מונית שתיקח אותו חזרה לביתו. פעם היא הצליחה לראות את כל זה במשך חודש שלם. בפעם האחרונה היא החזיקה יום. וכל פעם, הוא היה מחייך באושר מוחלט ומחבק אותה באופן שהזכיר לה רק אהבה, מבטיח שיהיה יותר טוב, מודה לה, אומר לה כמה הוא אוהב אותה, וכל פעם היא הייתה בוכה בהקלה ויודעת שהפעם, הפעם היא צדקה. הכל יישתנה. ואחרי כמה ימים הוא שוב היה הולך לאחת העבודות המזדמנות שלו, ממשיך לחיות את חייו האנשויים הפשוטים. בכל פעם הייתה מתחילה הריקנות הזו, בכל פעם היא הייתה מחליטה לעזוב, שהקשר הזה מזיק לשניהם, ובכל פעם כל כוח רצונה היה נמוג למול כאבו. ככה היא, אהבה.
**
סיפורים קצרים על מלאכים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
