Origin Of a Crystal Sword

עומדת היא על סף הצוק. שערה הסגול הקצר והחלק מתבדר קלות ברוח החזקה שניתן למצוא רק בגבהים כאלו. עיניה הכחולות כמו אותם שמיים עצומים וחסרי עננים המתוחים כמו בלעג מולה על קטנותה בוהות במבט אטום במרחק. כרי דשא עצומים, גבעות, חורשות קטנות של עצי אלון ואורן, רועה יושב תחת עץ, מנגן בחלילו ומשגיח על כבשותיו הפועות, נהרות שמתפצלים לנחלים, שמתפצלים בתורם לפלגים, וכל אלו מגיעים מההרים-מקורם בגשם, ממלאים אגמים, ולבסוף מגיעים לים הסואן ורב ההוד והחן, הציפורים העפות מעליו, ומעל הארץ המוריקה לרגלי ההרים, התולעים שמשמשות כמזונן, הצמחים החיים על שמש ואדמה ומים ופחמן דו-חמצני אותו פולטים בני האנוש ומתנשאים אל על לעבר מטרה אותה לא יגשימו אך הם חיים אותה, העיירה הציורית עם בתיה הלבנים וגגות הרעפים האדומים שלה, ארובותיה הפולטות עשן, העיר השוברת את ההרמונייה אי שם בקצה האופק על כל בנייניה הלועגים לשמיים ורחובותיה המצחינים וההומים, מכוניותיה מעלות העשן והאנשים הממהרים ברחבותו גועשים, כל אלו-זמנם כה שברירי...באנחה עמוקה היא מכופפת את ברכייה, גופה נמתח והיא מזנקת אל האין העצום שבינה לבין כל אותם מראות נפלאים שהזמן יימחוק כהרף עין, ובכנפיים צחורות הנפרשות לרווחה היא ממריאה על זרמים עדינים של אוויר, נהנית מאור השמש על עורה שלה, מהחופש הקסום הזה, המשוחרר מכבלי האדמה הזו וחוקיה המטופשים ואנשיה המגוכחים, היא צוחקת בלב מלא חדווה כנה וחסרת דאגות כלל, מבינה פתאום עד כמה הספקות והפחדים האנושיים אותם הכירה כל חייה מגוחכים. צוחקת, עליהם, על אותם בני אנוש שאף את שבריריותם אינם רואים, עבדים נאלחים לתשוקותיהם הרגעיות והרדודות, לפחדיהם חסרי השם והסיבה, אוהבת אותם על אף זאת, על אף גישומם וכיעורם ובורותם הנאלחת. מותחת את ידיה ורגליה, כמו שואפת לשמש, כמו טועמת אוויר צח, אך רק טעמו של החופש המתוק והרוח הלוחשת-נושפת באוזניים הם מנת חלקה, חוסר הסדר הנעים, החופש המוחלט. מסתכלת למטה, רוצה להעיף מבט אחרון בכל מה שכבל אותה עד עתה, ופתאום מבינה מה רב המרחק בינה לבין האדמה כמה הגביה עוף והרי אין לה כנפיים!!

ופתאום היא מסתחררת ונופלת וצונחת כאבן, הרוח שממנה כה נהנתה ושנשאה אותה מעלה-מעלה היא זו המטלטלת כעת את גופה באלימות וקורעת את בגדיה מעליה, שולחת אותה מטה, מטה...אל הנחיתה הקשה והמוות מלא הכאב אך המהיר, כמה טיפשית הייתה הזייתה על כנפיים, כמה מגוחך צחוקה על בני-אנוש, פחד ניבט מעיניה, הפחד המוחלט של הנידון למוות, ובעוד גופה נוחת על האדמה כצעצוע לא רצוי של ילד בקול נפץ מחליא, היא תהתה מה היה קורה אילו הייתה ממשיכה להיות עיוורת.

**