נבואות שאז לא הייתי מבינה?
* *
הרמון של נשים צעירות לנצח משכרות ביופיין, קרות וחיוורות וקשות כשיש ממנו משכנן בנוי, עיניהן בוהות באוויר הריק בחוסר הבעה. הבובות שלו הן, ולא יותר מכך, לא יותר. שרועות על שטיחים יקרים המספרים סיפורי גבורה נשכחים בצבעים עזים, לבושות במיטב מחלצות הקשמיר והמשי, גופיהן שכובים ומפותלים זה בזה, דוממות.
עמודי שיש וורודים ולבנים שצמחים מטפסים חצובים בהם עולים מרצפת שיש לבנה וצחורה אל עבר תקרה מקומרת בקשתות עדינות בצבע החול העדין, בריכה רבועה שמימיה כזכוכית שחורה, דוממת כמוות השורר באולם זה שרק רחש להבות בוערות והצללים מרקדים על העמודים מעיזים להפר, ואף זאת בחשש, בפחד. וחייהן, חייהן כבר לא שייכים להן, רק לו. "לארוס, לארוס" הן יילחשו את שמו בתשוקה שהיא רק השתקפות דהויה של זו שלו, בקולותיהן הענוגים והזכים, יילטפו את פניו הרבועות, לסתו העזה, עיניו השחורות כמימי אותה בריכה שאף כוכב לא מעז להשתקף בה, פן ייעלם כהרף עין. את אפו הישר, את שפתיו העבות, הרכות, את שערו הנופל במפל רך ואפל על גבו, את עורו החיוור והקר שחיים כבר לא פועמים בו, את זרועותיו הדקות אך מלאות העוצמה שהחבורות הכהות על פניהן היו יכולות להעיד עליה אם לא היו נעלמות כהרף עין מכוח חוסר-חיותן המופלאה והשאולה, הן רכושו ולכן ייכה אותן כאוות נפשו. הן שייכות לו. שלו.
את גופו החיוור ומלא התשוקה הן יילטפו בידיהן העדינות והמטופחות כה יפה למענו. שרות הן ומנגנות לו, מקריאות ספורים מימים עברו ושירה, הורגות אחת את השניה ומענגות אותו,למענו. ואך דמעה לא תזלוג מעיניהן חסרות המבע, אף טיפת מים זכה לא תפר את שלוות הבריכה שאורו של אף כוכב לא יישתקף בה מפחד, והשלהבות ימשיכו לבעור ולהפיץ חום שייבלע מיד בקור עמודי השיש, הצללים לפזז בעליזות שתעמוד זמן מה כנגד אינותן ותושלך כלאחר יד, לא מובחנת, רחש הלהבות שייבלע מיד בדממה שלעולם לא תישבר....אך לא, הנה קול צעדים נשמע, צעדיו הכבדים והאיטיים, כמתענגים על שבירת הדממה אף שיכל פשוט להופיע יש מאין בתוך ההיכל, והן כולן כאחת, בסימפוניה דיסהרמונית קמות לברכו בקולותיהן הענוגים, במבטן הקהה ובזרועותיהן המטופחות למענו המושטות לגעת בו, בלטיפות רכות של קור, עטות לקראתו בריחופן העדין כעשים הממהרים להישרף בלהבה ובלבד שלא להישאר רחוקים מיופייה. כן, כזה הוא כוחו של לארוס, כוח האהבה.
* *
מה היא בעצם, אהבה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
