הרהורים שבין חושך לאור

ואיזו חבורה עלובה אנו, כנגד צבא כה עצום ורב הוד, שריונם נוצץ בשמש הקופחת והם צועדים בגאווה, בטוחים בניצחונם, האדמה רועדת לשאון צעדתם ואבק מתרומם מהדרך שלפנינו.

מחשבותיי אינן עוסקות עוד במוות הבלתי נמנע המחכה לי ולבניי. אין עוד דבר שאוכל לאבד בעולם זה, דבר אינו יקר לנפשי שהתקיימותה תיגדע בידי איבחת חרב זו או אחרת, תירמס בידי סוס דוהר או תדמם מחץ של קשת מיומן שפגע במטרתו. חיי שלי אינם יקרים לי, כפי שמעולם לא היו, ועל בניי נגזר למות עימי ולשאת את נטל חרפתי לעולם ועד. וכעת, בעודי מהרהר בעבר כמו נפרד מרגעים יקרים שלא יישובו וייעלמו יחד עימי, ראייתי צלולה דייה לראות עד כמה, בחנית טיפשותי ובחרב הזעם הצדקני העיוור שלי הרסתי את כל עולמי. והרי את דוד, בני, ניסיתי להרוג! הנער הצנום ונמוך הקומה שמעשיו נמהרים ואמיצים ומלאי טיפשות נעורים כאש בשיער ראשו וכמילותיו חסרות הבושה שאל מול עיני ואף בעזרתי, הפך לגבר אמיץ שלהבת רוחו האירה את נפשי האפלה ששלוות אדוני סרה מעליה, ללוחם  עשוי ללא חת ששירים רבים מהללים אותו. והאין בעזרתי טופח כישרונו לנגינה, תשוקתו ליצור ולא רק להרוס? והאין נגינתו היקרה השקיטה את נפשי  המבועתת? ואותו, אותו ניסיתי להרוג.

וממלכתי, עליה הגנתי בחירוף נפש שכזה על אף שחלף עבר הזמן בו היא נזקקה לי באמת, בו יכולתי לשאת באחריות ולהגן על אנשיי. ובניי שלי, וגם ביתי! הן אותם עיניתי על קשריהם עם דוד, הן את פניהם סירבתי לראות ואת קולם לשמוע, עד שיביאו אליי את ראשו  של זה שאהבו ולי היה כבן...

אך אין טעם להרהר בכל אשר עוללתי, לא כעת. כאן נותר זמן רק למעשים. שדה הקרב אינו מקום להירהורי חרטה, והפחד שביעת את נפשי זמן כה רב, אותה אימה משתקת וקולות נסתרים שלוחשים בתוך ראשי מזימות של בגידה וחושפים תככים וקנוניות, כולם כלא היו. על אף שאני צועד אל מותי, אצעד באומץ.

כמה מוזר הדבר שעליי היה לאבד את כל שנפשי נוצרת בזיכרונה כדי לחוש שלווה, אף כי אין זו אותה שלווה ששררה עליי כשחסיתי בצל ה'. טעמה מר הוא, כטעם פיגולים בפי, כטעם המוות הבא לקחתני חיש מהר תחת כנפיו. אך זהו העונש על חטאיי, ואני האשם בו, ולו יהיה מותי שלי ומות בניי לנו לכפרה!

גופי ונפשי משחררים לאוויר אנחה עמוקה, אך אין היא נשמעת כאנחת ייאוש, אלא  כתמצית ההחלטיות והנחישות שבי, כאילו האוויר שרוי תחת ברכת ה' ודי בו כדי לחזקני ולהפיח בי אומץ אותו חסרתי זמן כה רב, האומץ למות.

לו לא הייתי שומע את נבואת שמואל, לו לא הייתי יוצא לקרב זה בכוונה מלאה למות, הייתי נואם בפני אנשיי, מעודד אותם לצעוד אל מותם הוודאי, משום שאין נחמה למראות הקרב, לריחו, לטעמו, למגעו הצורם ולגוויעה במקום זר, שכוח ונאנק.

אך אין זה עוד קרב שתוצאותו אינה ידועה. זה קרב חסר תקווה. לכן אני מסתפק בשתיקה מרה ושולף את חרבעי שצלצולה המוכר חותך את האוויר בשריקה, מרגיש את המשקל המוכר שלא די בו כדי לנחם, וצועק "בשם ישראל!",  רץ  אל עבר החומה המטושטשת וחסרת נקודות החולשה שהיוותה את צבא פלישתים, משסף את חרבי ומתחמק ממהלומות, רק כדי לפגוע, להרוג, להרוס, לשלוח לאבדון מוחלט ולסבל בו שמואל נמצא, ממתין לי. איש לא ייתאבל עליהם. איש לא ייתאבל עליי. דוד בני יישכחני וייבוז לי, והרי הייתי לו לרועץ. שדה הקרב מיטשטש. אני מצפה לכאב המהלומה שתכריז כי מותי בא עליי, אך אלו רק דמעות. רק דמעות.

***

דברים רבים נאמרו על מותו של שאול. סיפורים רבים, נבדלים זה מזה כהיבדל החושך מהאור, סופרו על יד מדורות ומחנות קרב בשעות האפלות והקרות שבטרם שחר. שירים רבים הושרו. שירי קינה ואבל, שירי שמחה ועלילות גבורה, וגם סתם שירים שלא אמרו דבר. היו שאמרו כי שאול נפל על חרבו, משותק מאימת אויביו הרבים. היו שאמרו כי הרג את בניו במו ידיו ולקח נפשו בכפו מרוב חרטה ובושה, היו אף כאלו שלחשו בסתר כי כל ההתקפה תוכננה על ידו  במזימה לחבל במלכות דוד שלעתיד תבוא.

אך היו גם כאלו שבכו עליו וקוננו את מותו, היו שאמרו כי נפל על חרבו רק לאחר שהרג חמישית מצבא פלישתים,  מששכל את כל בניו בקרב והוא לא ראה מוצא  מכובד יותר מזה, והיו שאמרו כי לפני מותו שפתיו לחשו תפילה ועיניו הוארו באור השמור לעיני נביאים.