הטקסט נכתב בידי שאול טשרניחובסקי [1875-1943] שנחשב כאחד מגדול המשוררים העבריים, נוסף על עיסוקו בהוראה ורפואה. הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה, אך גם מתרבות העם היהודי.
תוכן הטקסט:
הטקסט הוא בלדה של שאול טשרניחובסקי, בה מתואר קרבו האחרון של שאול, בו הוא, שלושת בניו ורבים מאנשיו נופלים בנסיון הגנה על הר הגלבוע כנגד צבאות פלישתים. בתיאור קרב זה של טשרניחובסקי שאול הוא דמות המנהיג האולטימטיבי, שרוחו אינו נופלת אף כי הוא יודע על מותו ומות בניו שאין לנוס מפניו, שאינו נרתע מן האשמה הכרוכה בבחירה יחידה שלו-להיכנע ולהציל את חייו וחיי בנו או לצאת לקרב חסר סיכוי.
על אף הכל, שאול שומר על אומץ ליבו ובכך ישנה סגירת מעגל לאחר תקופה ארוכה בה "ביעתתו רוח רעה מאת ה' ", ומעשיו נעדרו כל שיקול הגיוני ונבעו מסערת רגשות עמוקה בלבד. שאול נלחם באוצץ ומשמש דוגמא לכל אנשיו בסרבו להניח לנושא כליו להגן עליו, להיכנע, לוותר על אף נבואת שמואל, או למות מוות חסר כבוד תחת עינויי והשפלותי פלישתים.
הבלדה פותחת בתיאור הלקוח, כנראה, מאמצע הקרב בו נושא כליו של שאול מציע לו לנוח מעט, אך שאול מתעלם מבקשתו, וכן מביע כבוד לאנשים שתחת פיקודו ומעודד אותם להמשיך להילחם.
בבית השני נושא הכלים חוזר על הצעתו, והפעם שאול מסרב לה בנחישות בטענה שאין זמן לכך, כשהוא מבין את חוסר התועלת בהגנת נושא כליו כנגד מותו הוודאי.
בשלושת הבתים הבאים נוחתות על שאול שלוש בשורות מרות-מות שלושת בניו-יונתן, מלכישוע ואבינדב , אל מרות זאתהוא מסרב להראות ולו סימן יחיד של חולשה וממשיך להילחם, כשהוא מורה לתוקע בשופר לקרוא לכל היכולים להילחם ומביע בוז ומשטמה כלפי אלו שלא באו להגנה על ארצם ביום גורלי זה, ייתכן שישנה כאן התייחסות נסתרת לדוד ולכמיהתו לאומצו ולחוזקו שיעמדו לצידו("הבוז למשטינים ומפגרים עצלים!"), וטינה עמוקה הנובעת מהצטרפותו של דוד לצד הפלישתים במלחמה.
בבית האחרון מצווה שאול לתקוע בשופר ולהודיע לכל עם ישראל("נגבה, צפונה, קדמה וימה") על הקרב והתבוסה הקרבה, ומעודד את אלו שיכולים להילחם לתפוס את מקומם של הנופלים הרבים שדמם הכתים את הגלבוע.
לאורך השיר ישנה ירידה הדרגתית בנסיונות העידוד של שאול. מקריאה לאנשיו להחזיק מעמד ולהמשיך להילחם, דרך קריאה לכל עזרה אפשרית, כעס על אלו שלא היו מוכנם לבוא לעזרתו בקרב הגורלי הזה ועל גורלם המר של הלוחמים וכל בני ישראל על חולשתם ("הכבש ישראל, אם נישחט כרחלים?!") ועד להודאה במצבם מעורר הייאוש, כשהנופלים כה רבים עד כי אין מי שייתפוס את מקומם.
שאול מבין את חשיבותו של הקרב לכל בני ישראל, לאור הטבח ההמוני שעורכים הפלישתים בבני ישראל, וזו כנראה הסיבה שהוא יוצא לקרב על אף שברור לו כי הוא ובניו יישלמו על הסיכוי הקלוש להדוף את הפלישתים בחייהם.
ישנו משפט החוזר לאורך כל השיר"רבים ממנו היום הערלים." ובו כנראה שאול תולה את כל יציבותו הנפשית-הוא יוצא לקרב אבוד מראש ויודע מה תוצאתו ולכן אין דבר שיוכל לפחד ממנו.
הדמויות בטקסט:
דמות אחת מופיעה לאורך כל הבלדה, והיא שאול. דמויות נוספות הן נושא כליו שאף שמו אינו מצויין והוא אינו מוזכר בשום מקור מידע, "המגיד"-המבשר את הבשורה שגם עליו לא נאמר דבר, וכן בניו של שאול המוזכרים בקצרה וללא מידע נוסף מלבד שמם.
שאול בן קיש, בן למשפחה מכובדת מהשבט הקטן והצנוע בינמין, מלך בשנים 1005-1029 לפני הספירה(בערך) והיה המלך הרשון על ישראל. ה' בחר בו למלך בעקבות בקשת העם, והוא נמשח בידי שמואל הנביא, שלא תמך ברעיון המלוכה אך לא הראה איבה אישית כלפיו. על פי התיאור המקראי היה שאול עלם גבוה ויפה, ביישן וצנוע,("נחבא אל הכלים" "ויגבה מכל העם משכמו ומעלה"), ובין בני ביתו היה רועה הצאן והבקר.
שאול כמלך היה מצביא ללא חת, וניצח ברוב מלחמותיו כנגד אויבי בני ישראל, מלבד בזו כנגד הפלישתים, בה גם מצא את מותו. הוא הקריב את חייו למען עמו, לא רק במותו הטראגי על הרי הגלבוע, אלא עוד בחייו, כשוויתר על חייו הפשוטים כרועה למען הנהגת עמו. עם זאת, נראה כי האחריות הקשה נתנה את אותותיה בו, וכושר שיפוטו השתבש וגרם לו לרדוף את האנשים הקרובים לו, בעיקר את דוד. דוד מנגן לו כדי להקל על ייסוריו("וביעתתו רוח רעה מאת ה' ";"ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד והיה-לו נושא כלים") ובחברתו הוא מתנחם אך מנסה להורגו("ויטל שאול החנית ויאמר אכה בדוד") מקנא בו על היותו יורשו(ויהי שאול עון את דוד מהיום ההוא והלאה") ועם זאת פונה אליו בחיבה ובכבוד("בני").
חייו ומותו מציגים אותו כמנהיג מלנכולי וטראגי, שרגשותיו-חמלה ואיבה, שנאה ומסירות נפש, היו מוקדי המשיכה בדמותו מלאת הסתירות,אך גם הכשילו אותו וגרמו להעברת המלוכה לאדם ראוי ממנו, דוד.
במדרשי חז"ל זוכה שאול המלך לשבחים מופלגים על מלכותו שתוארה כחסרת דופי בפיהם, לצד גינוי על חטאיו. חז"ל מייחסים את קץ מלכותו ליושרו וצניעותו, הגובלת בביזוי עצמי, כיוון שלא התאימו למנהיג. דמותו ומותו, יחד עם מות בניו, שימשהו מוקד משיכה והשראה בשירה העברית"אחד אחד נפלו גיבורים בתקוע\שופר אדירים על הרי הגלבוע", וזוהי רק דוגמא יחידה מני רבות.
האווירה בטקסט:
האוירה אמורה להיות מלאת ייאוש ותבוסה, בהתבסס על הידע הנמצא בידי שאול על מותו הקרב וחלקו במות בניו ואנשיו בכך שידע את גורלם ובכל זאת לא הזהירם ולא מנע אותו מהם, על אף נכונותם למות למענו ולמען מטרתם המשותפת-הגנה על בני ישראל וארצם. ולמרות זאת, שאול מעודד את אנשיו ללא הרף ומסרב להראות סימני ייאוש, אלא רק מקבל את המציאות המרה "רבים ממנו היום הערלים". רגש שכן ניכר בו הוא כעס, על אלו שלא באו לקרב לעזרתו בהגנה על ישראל, וייתכן כי בכך האשים גם את דוד, יורשו ואוייבו לכאורה.
בטקסט ניכר אומצו הרב של שאול כאשר בתגובה להצעות התוקע בשופר, שכנראה היה גם מגינו, לנוח מעט הוא מסרב בכל תוקף, על אף מעמדו המיוחד כמלך. "לא עת להינפש! אין פנאי, התוקע! עוד מוריקים חניתות, עוד האויב ירע." ובמקום זה גם ניכר רמז קלוש לכך שידע את שעומד לקרות, שנזק האויב עוד רחוק מלהגיע לשיאו. גם בעת שמובאות הבשורות על מות בניו, הוא אינו אומר נואש, אם כי צערו ניכר בדבריו "נסיכים מנדבים נדבתם פי שלושה"
כמו כן ניכרת נחישותו להמשיך להילחם, בלא לחשוב על חוסר המשמעות שבמעשה זה. אף כי אין לכך רמיזות בטקסט, הכותב כנראה יצא מנקודת ההנחה כי כל הקורא בלדה זו, מכיר את סיפורו של שאול ואת הנבואה שניתנה לו בעין דור, וכן את אופיו וביעותיו. ולמרות חולשתו הניכרת לאורך חלק ניכר ממלכותו, נראה כי בבלדה זו הכותב משלים מעגל ומחזיר את שאול להיות הלוחם האמיץ, הצנוע ומלא האומץ שהיה בתחילת מלוכתו, בציירו את שאול כרב תהילה, הוד ואומץ, נחוש בדעתו לא להניח למשקל ייאושו הכבד לסחוף אותו ארצה אלא לעשות את המוטל עליו.
תיאור המקום:
המולת קרב. צלצול מתכתי קר של חרבת מתנגשות עומד בסתירה כנגד החום העז והשמש הקופחת על ראשי. גוף כבד נופל על הקרקע. הוא לא ייקום עוד.
איש לא ייתאבל עליו. איש לא ייתאבל עליי. שמי ייזכר בחרפה ובניי ישישאו את קלון מלכותי, האחריות הכבדה מדיי לכתפיי רועה צעיר וחסר הבנה בדרכי העולם. נפשי כמהה לתפילה עזה, קצרה ככל שתהיה, אך ה' סר מעליי על כל חטאיי הרבים, על כל מעילה פעוטה חזרתי ללא הרף בזיכרוני,על כל שנחשב כלא קדוש ולא ראויי בעיניי..
אני פוקח את עיניי ומנתק את עצמי בכוח מהאפשרות המרה-מתוקה של מנוחה, מחשבה. עברה אך שבריר רגע יחיד, אך משמעותו עמוקה יות. שבריר רגע יכול להיות הדבר היחיד בין חיים למוות בקרב. אין מקום לזמן.אין מקום לחרטה. אני לא נלחם על חיי. אין מקום למחשבות. יאן מקום להיסוסים או חרטות. רק למעשים. לא הייתי מלך ראויי לעמו הנבחר של ה', לא הייתי אדון ראויי לכל אלו שטרחו למעני כה רבות, אך לפחות למותי אהיה אדון. השמיים אפורים מאבק, טעמו על לשוני, מדברי. ריח הדם חריף בנחיריי, ראשי סחרחר, אך אני לא אוותר. אהיה אדון למותי.
אפשרויות אילתור:
* שיחה ללא מילים בין כמה כלים , כאשר כל כלי הינו דמות אחרת. שאול כתוף, המבשר כפסנתר, והתוקע בשופר כגיטרה. המונולוג ימחיש את הטקסט בצורה מוזיקלית ותיאטרלית.
*מונולוג של שאול על פסנתר. אקורדים נמוכים המראים את ייאושו, אך חלשים יותר מהמנגינה הגבוהה יותר, בה ניכרים אומצו ונחישותו של שאול , ובין שתי המנגינות השונות ישנו מין מאבק, המשתלב לבסוף לכדי מהלך הרמוני אחד, עד לקטיעתו הסופית.
*דיון בין כמה כלים. תופים ברקע מסמלים את הקרב, ועולים לקרשנדו לפני בשורה על מות אחד מבני שאול. הבשורה נאמרת בקול חסר רגש תוך תקיעה בחצוצרה. נושא כליו של שאול יתואר כחליל עם תוף מרים קטן, ודבריו ייאמרו גם הם, כשרק תפקידו של שאול, גיטרה, מנוגן בלבד.
*תיאור אווירה בעזרת הכלים הבאים:תופים, חצוצרה, עוגב, מצילתיים, דרבוקה וכינור.
*דיאלוג בין שני הצדדים של שאול-הצד הרדוף בידי רוח רעה, והצד הלוחם שהכותב מתאר בעזרת צ'לו, כינור ותופים ההולמים בקצב אחיד-קצבו של הקרב שעל רקעו מתרחשת הדילמה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
