עברה חצי שנה, ואני מתגעגעת כל כך.
אני מנסה להספיק הכל, ולעשות כמה שיותר, כדי שתהיה גאה בי.
ובכל זאת, אני יודעת שאני מאכזבת.
אני נשברת יותר מידי, קורסת ונשחקת.
ובכל פעם שמשהו נהרס אני מסתכלת למעלה ושואלת אותך אם יהיה בסדר בשלב מסויים.
והשלב הזה אף פעם לא מגיע.
כולם משתגעים פה. אף אחד לא כמו שהיה לפני.
הארוחות מצטמצמות, והחסרון מורגש.
אני לא מפסיקה לשחזר את הערב לפני, כשביקרתי אותך.
האנחות שלך מהדהדות לי בראש, ההליכה האיטית אך זקופה ואצילית,
וההתפתלויות במיטה.
רק אתה ידעת שזה הסוף. ולא העזת לגלות.
קשה לי כשאתה שם. כי אתה יכול לראות הכל.
אתה נמצא שם ברגעים שאני רוצה להיות לבד, ושאף אחד לא יראה אותי נופלת,
ואני יודעת שאתה מסתכל. ומגלה מישהי אחרת, שבכלל לא כמו הנכדה שהשארת.
אני מרגישה את הביקורת,
את המבטים,
את האכזבה.
אתה צודק.
אני רוצה לבקר ומפחדת.
אני לא אצליח לקום, ואשקע עוד יותר.
אני רוצה לבוא יחד,
ולהישאר לחוד,
ושמישהו יחזיק אותי,
ויעזוב ויעלם.
אני מפחדת. המחשבות מתרוצצות בראש.
ואני רוצה לעצור הכל ולהישאר ככה. להיות אמיתית לשם שינוי.
הכל הצגה. שום דבר לא אמיתי.
הגיע הזמן לסגור את המסך,
לכבות את האורות,
וללכת לישון.
ואולי אתה לא מאמין,
אבל זאת עדין אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
