אני חושבת שרוב הילדות בזמני, וגם לפני ואחרי, קראו את 'האסופית'.

אני אהבתי מאד את הספר וקראתי אותו שוב ושוב. אני חושבת שהייתי אז בת 12 בערך.

עברו מאז כמה וכמה שנים טובות.

לאחרונה ראיתי סדרת טלוויזיה באנימציה של הספר וצפיתי בכמה פרקים.

נהניתי מהם מאד, והרגשתי שבא לי לקרוא את הספר שוב.

הזמנתי אותו באינטרנט באנגלית. אם כבר, אז לקרוא בשפת המקור. (בילדותי לא קראתי אנגלית).

עכשיו אני בערך במחצית הספר ואני נהנית מעל לכל שיעור.

אני תמיד אוהבת ספרי ילדים, אבל הספר הזה נראה לי מעבר לספר ילדים.

יש בו המון חכמה, הומור, וראייה דקה של טבעם של אנשים.

הבנתי שהספר הזה השפיע עלי מאד בזמנו.

הרגשתי הזדהות רבה ביותר עם גיבורת הספר.

למרות שאני לא גדלתי בבית יתומים, אלא בבית שבו לא חסר לי דבר,

בכל זאת הרגשתי דומה לאן שירלי.

אימי הייתה אישה חזקה שחינכה אותנו למוסריות מאד קפדנית.

הלבוש  וההתנהגות שלה היו נזיריים ופשוטים למרות שיכלה בהחלט להרשות לעצמה יותר.

וכך גם לנו, הילדים. לא יכולנו לקבל בגד חדש עד שהקודם בלה לגמרי או היה קטן לגמרי.

אימי לא לבשה שום תכשיט, לא עגילים, לא טבעות ולא שרשרות, וגם לנו לא קנתה מעולם שום תכשיט.

הבנות בתקופה שלי לבשו חצאיות תפוחות על ידי חצאית תחתונה שהתפיחה אותם.

אני חלמתי וכתבתי ביומן שלי כמה הייתי רוצה שיקנו לי חצאית כזו.

אבל לבקש שיקנו לי פשוט לא העזתי.

אן שירלי בספר חולמת על שרוולים תפוחים ומרילה, אמה המאמצת, לא חושבת שהיא זקוקה להם.

לבסוף אביה המאמץ, מתיו, מבחין שהיא שונה משאר הילדות בכך ששרווליה אינם תפוחים ודואג לתת לה שמלה כזו.

מתיו הוא ביישן ושתקן ומרילה היא זו שקובעת לגבי חינוכה של אן.

מרילה מלכתחילה לא רצתה לאמץ את אן, אבל מתיו נקשר אליה מהרגע הראשון.

מרילה הבחינה בכך שמתיו לא רצה להחזיר את אן (כי היא הגיעה במקום בן שהיה אמור להגיע מבית היתומים)

אבל מתיו לאהעז להתווכח עם מרילה. הוא לא מדבר. הוא רק מביט במרילה במבט שאומר הכל.

מרילה מתלוננת במשפט שמצא חן בעיני:

איך אפשר להתווכח עם מישהו שאפילו לא עונה אלא רק מסתכל. אפשר להתווכח עם מבט?

גם אבא שלי היה דומה למתיו. הוא היה אדם חביב ונוח לבריות שלא העז להגיד מילה לאמא שלי.

היא זו שקבעה בבית.

אבל איתו אהבנו לשחק. אמי כמעט לא שיחקה איתנו. לא חיבקה, לא נישקה. אבי ידע לחבק, לתת חום.

אבל הדבר הכי מדהים הוא, ואני נשבעת ששכחתי מה שקראתי אז בגיל 12:

מרילה שואלת ביום הראשון את אן לשמה ואן עונה:

הייתי רוצה שתראי לי קורדליה. זה לא השם שלי, אבל זה שם יותר יפה.

אז אתם מאמינים לי שהספר השפיע עלי....