אתמול הייתה תכנית בטלוויזיה על שנת 1965. בין השאר סיפרו מקרה שקרה באותה שנה. אישה שאביה היה יהודי ואמה נוצריה עברה את השואה במחנה ריכוז, באה לארץ ושירתה בצבא, ואפילו התחתנה עם יהודי על ידי רב. כנראה שהיא הייתה בטוחה שהיא יהודיה, ולא עלה על דעתה שיכול להיות אחרת, והרבנות משום מה לא עלתה על העניין. אבל כמה שנים אחר כך, אני לא יודעת באיזה הקשר התגלתה העובדה שהיא בעצם לא יהודיה. משרד הפנים לקח ממנה את תעודת הזהות שלה וטען שעליה לבקש אזרחות עכשיו (1965)כאזרחית זרה.

באולפן דנו בסיפור הזה ארבעה אנשים, ביניהם זיהיתי רק את רבקה מיכאלי, השאר לא היו מוכרים לי. מכיוון שאחד מהארבעה לבש כיפה, הוא היה באופן טבעי הראשון להגיב על הסיפור. הוא אמר שיש שתי אפשרויות עקרוניות לנושא הנישואים הבין דתיים האלה. או ללכת לפי האורתודוכסיה ואז ברור שהייתה טעות של הרב ושל משרד הפנים ויש לתקנם ברגע שמגלים את הטעות, או ללכת לא לפי האורתודוכסיה ולעשות מה שרוצים לעשות. מכיוון שבארץ הולכים לפי האורתודוכסיה, אז מה לעשות, זה ככה.

שלושת החילוניים אמרו שעכשיו לאור העליה מבריה"מ לשעבר יש עכשיו מקרים דומים רבים ואכן הצבא מגייר רבים, למרות שחלק מהרבנות מסכים וחלק לא, ודיברו על כך שיש למצוא דרך כלשהי לא לקחת אזרחות מאנשים שעברו את השואה כיהודים ושרתו בצבא. אבל אף אחד מהחילוניים לא אמר בפרוש שצריך שיהיו בארץ נישואים אזרחיים. עד כמה שאני יודעת, ברוב המדינות הנאורות, אם לא בכולן, יש נישואים אזרחיים. באירן אין כי היא מדינה דתית . לי זה נראה לגמרי אבסורד שאין שום אפשרות אחרת בארץ ואני פשוט לא מבינה איך החילוניים מוכנים לקבל על עצמם את הדבר הזה. יש איזה כבוד גדול שהחילוניים רוחשים לדתיים, אולי מן תחושה שהם רוחניים, שומרים על המסורת והתרבות היהודית כמו שצריך בעוד שאנחנו פשוט פרקנו עול ונעשינו חילוניים מתוך נוחות ועצלנות. להם יש ערכים ולנו אין. אבל אני חושבת שזו טעות. לנו לחילוניים יש ערכים כלל אנושיים, ביניהם הכבוד לניצולת שואה שעברה את השואה בגלל שהנאצים אמרו שהיא יהודיה למרות שהאורתודוכסיה חושבת אחרת.