הילדים שלי מעוררים בי תמיהה: איך הם יצאו כאלה: גדולים, אנשים שלמים, כאלה נהדרים.
האם אלה הילדים הקטנים שקראו לי: אמא, אמא, תני לי, תעזרי לי, תגידי לי, תהיי איתי?
לא. אלה אנשים אחרים. עצמאים לגמרי. בעלי דעות מוצקות משל עצמם.
יודעים הכל הכי טוב. הרבה יותר ממני. בעצם הם תמיד היו כאלה.
אני תמהה ומתפעלת: אלה הרי הילדים שלי. אני הבאתי אותם, אני גידלתי אותם. הם יציריי כפי.
אבל לא. הם יצירי כפיו של הטבע. הם למדו לא רק ממני. עובדה שם חכמים בהרבה ממני.
כמה טוב שהשתדלתי ולרוב גם הצלחתי לאפשר להם לצמוח מבלי שאפריע. להיות מספיק צנועה לא להגביל אותם בחוקים נוקשים, לאפשר להם להתנסות ולטעות. לא לכפות עליהם תורות, לא לסגור בפניהם אפשרויות, לא לנטוע בהם פחדים. כמה טוב שהשתדלתי לכוון אותם בעדינות ובזהירות מירבית.
עכשיו אני יכולה להתבונן מהצד ולראות את כל התהליך הנהדר שעברו. לראות אותם פונים לדרכם, לבנות זוגם, לעיסוקיהם.
הם עדיין חלק ממני, אבל החלק הזה עצמאי לגמרי ואני יכולה רק לצפות בהם, לשמוע אותם, ולאחל להם שימשיכו לפלס את דרכם בעולם כפי שעשו עד כה.
התמונה הזו היא של הנכדה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: