בשבוע שעבר דיברתי עם חברה שסיפרה לי על התלאות שהיא עוברת בחיפוש עבודה.

היא שולחת את קורות החיים שלה לאינספור מקומות עבודה ולא זוכה אפילו לראיון אחד.

יש תרוצים. קיץ, חופש, עוד מעט חגים, מיתון. קשה.

סיפרתי לה סיפורים מהעבר הרחוק שלי על תלאות חיפוש העבודה.

ביניהם על תפקיד שהוצע לי בחברה גדולה. החברה שלחה אותי למבדקים פסיכוטכניים

שנמשכו יום שלם, לבחינות מקצועיות לתפקיד שלי, אפילו למכונת אמת לדעת אם אני אמינה,

ולבסוף נקבע לי ראיון עם הסמנכ"ל. איפה? בבית קפה.

הגעתי לבית הקפה. עדיין לא היה לי טלפון נייד אז. חיפשתי את הבן אדם בבית הקפה,

וממש לא היה נעים לי לגשת לאנשים ולשאול אותם אם הם הסמנכ"ל. התעצבנתי והלכתי הביתה,

ומשם התקשרתי לחברה ושאלתי מדוע לא יערכו לי את הראיון שם במשרדיהם.

התשובה הייתה שהם רוצים לעשות את הראיון בדיסקרטיות כדי שהעובד שנמצא עכשיו בתפקיד

לא ידע על הכוונה לפטרו.

חשבתי שאם הם עושים דבר כזה מאחורי הגב של העובד הזה, ומבשלים לו פיטורים מבלי לידע אותו,

יתכן שבעתיד יעשו את זה לי. אני לא רוצה לעבוד במקום בו יחסי העבודה לא גלויים.

החלטתי לא לעבוד שם.

הבוקר התקשרה אלי החברה וסיפרה על מקום עבודה שקבע לה ראיון בדיסקרטיות. כששאלה מדוע,

ענו לה שהעובד שבתפקיד לא יודע על כך. היא מיד דחתה את ההצעה.

אבל, עם המצב במשק, והקשיים במציאת עבודה, אני כבר לא בטוחה שהיא הייתה יכולה להרשות לעצמה את

הפריווילגיה הזו של דחיית הצעת עבודה, אולי אלה הסטנדרטים הרגילים ביחסי העבודה כיום....