מזמן לא כתבתי כאן. אני מרגישה שמאד קשה לי לכתוב עכשיו.

אני רוצה לכתוב מה אני חושבת על המצב עכשיו כי זה בוער לי בנשמה ומבקש לצאת,

אבל אני מאד חוששת מהתגובות של חברי הנאמנים כאן.

הדעות שלי כנראה יותר שמאלניות מאשר רוב חברי כאן.

אני לא חוששת שתכעסו עלי או שתגיבו בצורה קשה כפי שקורה עכשיו בכל מיני מקומות ברשת.

אתם לא כאלה.

אבל אני חוששת שסתם לא יתחשק לכם לקרוא מה שאני כותבת,

ופשוט תחליטו להדיר את רגליכם מהבלוג שלי.

ואני מאד מאד לא רוצה שזה יקרה.

אני לא רוצה רק חברים שמאלניים כמוני.

כי אני לא רק שמאלנית, אני גם אוהבת חתולים, ויש לי נכדים, ואני אוהבת אמנות ועוד ועוד.

אז לכתוב רק על חתולים ונכדים ואמנות גם אין לי חשק עכשיו כי חשוב לי יותר לדבר על המלחמה המיותרת הזו.

כי כואב לי על החיילים שנהרגו והתושבים של הדרום שפתאם מבינים מה נמצא בקרקע מתחת רגליהם,

וכואב על ההרג של חפים מפשע בעזה.

אני חושבת שכמו כל המלחמות, המלחמה לא פתרה כלום. עדיין חמאס מתקיפים ועדיין יש מצור על עזה, ואין שום פתרון.

ההרג הנורא לא הביא שום פתרון.

גם לא רואים שום מוצא בעתיד. ישראל לא יוזמת שום מהלך שישנה את המצב בנוסף לשמוש בכח.

עכשיו יש שיחות בשביל הפסקת אש, מדוע שלא יהיו שיחות גם להגיע לאותו הסכם בלי להרוג משני הצדדים.

אני חושבת שאילו נתניהו היה מגיע להסכם עם אבו מאזן. 

ואילו נתניהו היה מאפשר הקמת מדינה פלסטינית,

ואילו היינו מקילים על המצור בעזה,

ואילו היינו מסכימים לדבר עם החמאס,

אז תושבי עזה היו מבינים שלא כדאי להם לתת לחמאס לשלוט אצלהם,

והיו מחדש נותנים לאבו מאזן לשלוט שם,

והיינו חיים בשקט יחסי.

יחסי כי הם לא אוהבים אותנו ואין להם שום סיבה לאהוב אותנו,

אבל בגלל שהם קיבלו את הדבר החשוב ביותר שעם רוצה וזו מדינה עצמאית שלהם,

ועם זה אפשר לחיות.

במלחמת העולם הראשונה הצרפתים והגרמנים הרגו מאות אלפי אנשים משני הצדדים ושנאו זה את זה שנאה עזה. והיום הגבול ביניהם פתוח. 

דוד גרוסמן אמר שהקלפים שבידינו דפוקים, אבל אנחנו לא משתמשים גם בהם....