אתמול היה אחד הימים המאושרים בחיי. הייתי בהיי כל היום, ולא ישנתי מהתרגשות בלילה הקודם.

הקרינו שני סרטים שעשיתי בפסטיבל הטלוויזיה הקהילתית בחיפה.

הסרטים שאני עושה מיועדים לטלוויזיה ולא להקרנה על מסך גדול. זה קורה רק בארועים מיוחדים כמו הפסטיבל הזה. ובארועים האלה מוזמנים היוצרים והמשתתפים לשיחה בסוף ההקרנה מה שעושה את הארוע עוד יותר מיוחד.

אתמול הוקרנו באותה הזדמנות שני סרטים שלי: סרט שעשיתי לפני שנתיים, 'חדר משלהן' בארוע הקרנה 'אינטימי' באולם קטן, וסרט שסיימתי זה לא מכבר, 'בנות ברשת',  והוא הוקרן בהקרנת בכורה בפני אולם גדול. שני הסרטים תעודיים.

הסרט 'חדר משלהן' מספר את סיפורן של קבוצת נשים מבוגרות שנפגשות במשך 35 שנה (!) מדי שבוע, במועדון ויצ"ו. מנחה אותם חברתנו לבלוג, רותי קוטלר. רותי ארגנה מיניבוס והנשים (חלקן) הגיעו להקרנה. זה היה מאד מרגש. בסרט אחת המשתתפות, לבנה, מספרת על כך שבעלה נפטר חמש שנים לאחר שהם נשאו, והיא נשארה עם שני ילדים קטנים, עם משכנתא, וללא כסף או מקצוע או עבודה. היא החלה לעבוד 15-16 שעות ביום במכולת כדי לפרנס את ילדיה, והיא גידלה אותם לתפארת. לבנה מספרת שביום שישי הילדים היו מנקים את הבית ומכינים סנדויצ'ים וכשהיא היתה מגיעה מהעבודה הם היו הולכים לים. בדרך חזרה היא שאלה אותם האם לקנות להם גלידה במקום, או להכנס לסופרמרקט ולקנות גלידה בקופסה שתספיק למספר ימים. הם בחרו באפשרות השנייה וככלל, הם אף פעם לא אמרו לה שהם רוצים שתקנה להם משהו. לרצות לא היה מושג שימושי.

משתתפת אחרת, נעמי, סיפרה שיום אחד כשהייתה במטבח שמעה קולות וכשנגשה לחלון ראתה שגנב עלה על סולם ופתח את החלון מבחוץ. היא צעקה בקול רם והבריחה אותו בלי לחשוב הרבה, היא גם צעקה 'משה, משה, בוא תראה' למרות שבעלה משה כבר מזמן לא היה בחיים. היא סיפרה שהוא אושפז בגלל משהו קטן אבל נדבק כנראה משכן במיטה לידו, וכאשר ראתה שמצבו מדרדר חפשה רופא להתלונן לפניו אבל אף אחד לא הקשיב לה. היא אומרת שהיא הייתה כנראה צריכה לצעוק, אבל היא לא הייתה מסוגלת לצעוק. רק שתקה, ובעלה נפטר מול עיניה. 

ורותי, אתם מכירים כבר את רותי, היא החליטה בגיל 54 להשתתף בטריאטלון. בתור ירושלמית לשעבר, בקושי ידעה לשחות, ולא ידעה בכלל לרכוב על אופניים. אז זו רותי, והיא הצליחה לסיים את הטריאטלון ולקבל מדליה. נכון, היא הגיעה אחרונה, מתנשמת ומתנשפת, אבל היא הגיעה!!!

לאחר הסרט הזה הוקרן באולם סרט של במאית אחרת. חלק מהסרט תעד ביקור באתר הנצחה להרוגי אסון המסוק ליד יריחו. ואז התברר, באופן מקרי לחלוטין, שאחיה של אחת מהנשים של רותי,  היה אחד ההרוגים באסון הזה. היא ישבה על הכסא נדהמת, נרגשת, ופשוט לא הייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה.

ואז סרט הבכורה שלי. הסרט מתעד קבוצת בנות שמשחקות כדורשת בליגת העל. מתוך עשר הבנות בקבוצה, תשע הגיעו, עם המשפחות שלהן. הגיעו גם הרבה חברים וחברות שלי שטרחו להגיע מהמרכז לחיפה, וכל אחד שהגיע רגש אותי מאד. מתנה שלא תסולא בפז.

במשך שנה ליויתי את הקבוצה במשחקים, באימונים, ובבית. עניין אותי מה ההבדל בין משחק של בנים ומשחק של בנות. הבנות רוצות לנצח אבל גם חשוב להן מאד החברות. הביחד. וכדי לנצח הן צריכות להיות מחוייבות זו לזו, ולדעת להרים אחת את השניה ברגעים הקשים. הבנות נלחמות ביריבות, אבל אחרי המשחק הן מתחבקות. ולבנות מאד קשה לצאת מהבית שלוש פעמים. חלק מהבעלים מפרגנים, אבל חלק אחר לא....גם הילדים מצד אחד שמחים שאמא משחקת בליגת העל ומצד שני חסר להן מה שאמהות רגילות בדרך כלל עושות עם הילדים בערב בבית כמו לאפות עוגות...

כשמצלמים סרט דוקומנטרי אפשר לדעת איפה מתחילים, אבל אי אפשר לדעת לאן מגיעים. במשך השנה הזו היו הרבה קונפליקטים ודרמות. לא אספר הכל כי אולי בכל זאת תראו את הסרט לכשישודר בערוץ 98.

בזמן ההקרנה הנשים, ובעיקר הילדים, התרגשו מכל הנחתה, מכל נצחון או פספוס ומחו כפיים או קראו קריאות אכזבה. קהל פעיל ביותר.

אחרי ההקרנה עליתי על הבמה לדבר, ואחר כך הזמנתי את הבנות, וכולנו התרגשנו, אין מילים.