חגגתי אתמול יום הולדת עגול.

רציתי לעשות יום הולדת שלא רק אוכלים ומקשקשים בו. שיהיה איזה משהו נוסף.

כשהזמנתי את החברים והחברות כתבתי לכולם שאני מבקשת כמובן שלא יביאו מתנות, אבל במקום זאת שיביאו כיבוד, תבשיל/מאפה/סלט שהם חושבים שהם עושים טוב, וגם שיכינו קטע שהם מוכנים לספר בנושא מסויים. את הנושא לקחתי בהשאלה מחברותינו מניפה וחגית שאני מודה להן על כך: רגע בחיים שלנו שבו הבנו שאפשר לסמוך עלינו כי יש לנו יכולת לעשות משהו.

הזמנתי חברים שלא הכירו זה את זה כי אני הכרתי אותם בשלבים שונים בחיי, או השתתפתי אתם בעשיה כלשהיא בתחומים שונים.

חלקם מקבוצת הכתיבה שאני משתתפת בה שנים רבות. אנחנו נפגשות אחת לשבועיים, בוחרות נושא, כותבות משהו ומתפתחת שיחה.

אחרים מקבוצת הטלוויזיה שבה אני משתתפת. אנחנו מפיקים מגזין מכתבות וסרטים שלנו שנשלח לערוץ 98 מדי חודש.

ועוד חברים מחוגים לציור שהשתתפתי בהם, ממקומות עבודה בעבר, ביחד 18 אנשים. 

לאחר שהרמנו כוסית ואכלנו ישבנו בעגול, ושאלתי מי מוכן לספר ראשון.

היה רגע של שתיקה. מבוכה. אנשים שלא מכירים זה את זה.

בקבוצת הכתיבה שלנו אנחנו רגילים לכתוב דברים אישיים ואינטימיים והקבוצה סגורה ובטוחה, ואילו כאן היו אנשים זרים.

אני ממש מודה לראשונה שהסכימה לדבר. זו אוגניה שאתם מכירים. והיה לה האומץ להיות הראשונה. את האומץ שלה היא הדגימה גם בסיפור ששיתפה. סיפור על ילדותה בה פגשה בכלב גדול וידעה לעמוד מולו, וידעה שכך תוכל תמיד בחייה לעמוד מול כוחות גדולים.

אחר כך זרמו הסיפורים על כל מיני התחלות.

אחת החברות סיפרה שחברתה לספסל בית הספר הייתה מקבלת ט"מ בחיבור ואילו היא תמיד קיבלה ב"מ. היא החליטה לברר איך זה יכול להיות. מה פתאם שהילדה הזו תקבל יותר ממנה. היא התאמצה והתאמצה עד שקבלה גם היא ט"מ.

סיפור על ילידת ירושלים שהחליטה להוביל קבוצת ילדים לראות את הזריחה בקצה השכונות בעיר מיד לאחר מלחמת העצמאות.

סיפור על הצטרפות לתנועת נוער יהודית בהונגריה ועלייה לארץ בנגוד לדעת ההורים.

סיפור על אב שהביא לארץ בשנת 1952 מטילי זהב שהמכס החרים. ניתנו לו במקומם ניירות מלווה למדינה. כאשר הניירות נפדו בשנות השמונים, התברר שאפשר להזמין אתם סעודה אחת במסעדה.

הורים ניצולי שואה שהבת למדה לקחה על עצמה לטפל באחיה הקטן כי הם לא היו מסוגלים.

ועוד ועוד סיפורים מרגשים. לא קלים אבל אופטימיים.

בסיום הערב האנשים אמרו שהם מרגישים קרובים זה לזה כאילו הכירו שנים.