עכשיו כבר עבר חודש מתחילת הקורס.

אם זכור לכם, חששתי מאד מהגיל של המשתתפים בקורס. ובכן, כשהגעתי לפגישה הראשונה שמחתי לראות שבין עשרים המשתתפים, שלושה נראים אפילו מבוגרים ממני, ועוד אחת פחות או יותר בגילי. נרגעתי. כל השאר צעירים מאד עד צעירים. האווירה בקורס נעימה ותומכת בגלל המשתתפים אבל בעיקר בגלל המנחה שיודעת לתת בקורת ברגישות תוך כדי המון עדוד. 

הקורס בנוי כמו בצבא, משלושה שלבים שבכל אחד מהם שלושה שלבים. מרצה אורח שרואים את עבודותיו (הילה לולו לין, דורון סולומונס והשלישי טרם ידוע), שעור של צפייה בעבודות של אמנים שונים בנושא, וצפייה בעבודות של המשתתפים בקורס. שלושת הנושאים: צילום עצמי בשוט אחד, צילום עם עריכה, ופרוייקט הסיום האישי.

בפגישה האחרונה ראינו את העבודות של המשתתפים. רוב העבודות היו ברמה גבוהה. מעוררות השראה ומהנות לצפייה. התפעלתי מהגיוון של הרעיונות שהביאו האנשים על אותו נושא. המנחה אפשרה תגובות אבל בקשה שתהיינה הארות ולא הערות כי לחלק מהאנשים זו הפעם הראשונה שהם מציגים את עבודותיהם. כבר הייתי בסדנאות שבהן אנשים פשוט אכלו זה את זה. העליבו, פגעו. כל זה לא קרה. הייתה אווירה נעימה של קבלה ועדוד. 

הצגתי שתי עבודות. בראשונה לקחתי ציור של פורטרט עצמי שציירתי מזמן. תקנתי בפוטושופ את הקמטים זה אחר זה וערכתי את הצילומים ברצף בתכנת העריכה. התייחסות להחלקת הקמטים הנפוצה כיום, אבל במקום החלקה של הפנים שלי, החלקה של הציור שלי. זה מתייחס גם לספרו של אוסקר ווילד, תמונתו של דוריאן גריי. בספר התמונה נשארת ללא שינוי בעוד שגבור הספר מזדקן, ההפך מאשר בעבודה שלי. מכיוון שהציור שלי ירוק קראתי לו תמונתה של דוריאן גרין.

בעבודה השנייה מופיעים קודם 2 פסים כחולים על המסך למעלה ולמטה. אחר כך אני נכנסת לפריים ומתיישבת בתוכו בישיבה מזרחית עם המרפקים באוויר כמו מגן דוד. אחר כך הפסים בורחים ימינה, ואני נשארת ללא הפסים ואז אני קמה. זה אמור לבטא את התחושה שלי שפעם הזדהיתי עם המדינה ועכשיו המדינה ברחה לי ימינה.

יש לי מה לתקן עדיין בשתי העבודות עם הבקורות שקבלתי, אבל הן התקבלו באהבה רבה.

עכשיו הראש שלי עסוק כולו במחשבות על העבודה הבאה. כיף לא נורמאלי!