בעקבות הפוסט של אמפיארטי על חוויות הלידה הראשונה שלה, קבלתי את השרביט לספר על זו שלי.

מדובר על תקופה פריהיסטורית, 1971. הסכמתי להשתתף באיזה פרויקט שאני לא זוכרת מה היה, שהבטיח לי לאפשר לי ללדת בתל השומר, המקום שחשבתי שהוא הטוב ביותר ללדת. כמו שאמפי ספרה, לאורך ההריון בדקו את הדופק של העובר ובדיקות דם, ואם רציתי לדעת אם זה יהיה בן או בת הייתי צריכה לחכות ולראות מה יוצא.

תחילת ההריון הייתה קשה ביותר. הקאתי בלי סוף. עבדתי באותה עת במעבדה של המכון לרפואה משפטית באבו כביר. בדיוק התחלתי שם את העבודה לאחר תקופה די ארוכה של חיפוש עבודה. אבל הריחות שעלו מהמרתף שם בתרו את הגוויות היה מעורר בי בחילות כה עזות עד שלא הייתה לי ברירה אלא לעזוב. גם בלי הריחות האלה הייתה לי בחילה איומה. בדרכי לעבודה הייתי עולה על אוטובוס, ואחרי כמה תחנות יורדת, מקיאה, ועולה לאוטובוס הבא, וכך ארבע פעמים לפחות. ספרתי למנהל המכון שאני בהריון, וקיוויתי שיתן לי חופשה עד שארגיש טוב, אבל הוא פטר אותי מיד. הסתובבתי בבית עם דלי צמוד על היד. כמעט שלא אכלתי כלום. לא היה לי כח לבשל. הבעל שלי לא ידע לבשל, האמא שלי ושל בעלי גרו רחוק. רציתי לגור רחוק מהן, וזה מה שיצא. אבל הייתה שכנה נחמדה שהביאה לי מדי פעם איזה מאפה תפוחי אדמה שהיה כל כך טעים שאת טעמו לא אשכח...

והפלא ופלא לאחר ארבע חודשים עברו כל הבחילות. אבל אז הייתה לי אנמיה קשה. הדם נראה יותר כמו מיץ עגבניות. ההמוגלובין הגיע ל7 וקבלתי זריקות ברזל שגם אותן לא אשכח. אבל עם כל זאת, המשך ההריון היה נפלא. הרגשתי מצוין והיה לי כיף. מצאתי עבודה חדשה ופרחתי. כל הקיץ סחבתי את ההריון, והתאריך המיועד היה בתחילת ספטמבר.

כבר שבוע עבר אחרי התאריך המיועד. שמעתי שיום לפני הלידה יש פתאם אנרגיות ורוצים פתאם לנקות את הבית, וכך באמת היה. עבדתי ונקיתי והבית הבריק וכשנכנסתי למקלחת הרגשתי שזורמים מים מלמעלה אבל גם מלמטה. למעשה זה היה רק טפטוף של מי שפיר, אבל אני חשבתי שזו ירידת מים. הזדרזנו לבית החולים למרות שלא היו צירים. כשספרתי שם שהייתה לי ירידת מים אשפזו אותי מיד. הלילה הגיע. לא היו לי שום צירים ורציתי לנמנם, אבל מהמיטות משני הצדדים היו צרחות אימים. בבוקר החליטו לתת זירוז.  הבעל שלי התקשר לשאול מה אתי ואמרו לו שאין צורך שיתקשר שוב עד לצהריים. אבל הצירים התפתחו במהירות שגעון כמעט בלי רווח ביניהם. לא הספקתי לעשות את תרגילי הנשימה שלמדתי בקורס ההכנה. הייתי מטושטשת ודברתי שטויות. אמרתי שאני לא רוצה ללדת בכלל. שישאירו אותו בתוך הבטן שלי. בעשר ילדתי את הבן. לחיצה אחת והוא קפץ החוצה. קצת מסכן כי הוא בלע מים. הם חשבו שכל המים ירדו ולכן לא נקזו את המים קודם. אני זוכרת את התחושה הנפלאה של הקלה, ונצחון. הצלחתי, ילדתי, הבן בריא והכל בסדר. תחושה של אושר עילאי. כשהבעל שלי התקשר ככה בשעה אחת, אמרו לו שמזמן כבר ילדתי...