לפני כמה שנים כאשר נסעתי לבית המשפט בתל אביב למשפט של דיירי הבניין שלנו נגד הקבלן, לקחתי את אחת השכנות טרמפ. בדרך כלל לא יוצא לי לדבר עם השכנים שיחות ארוכות, וזו הייתה הזדמנות להכיר אותה קצת יותר. ספרתי לה שאני מנסה להיות אדם יותר טוב. אולי זה היה בהשפעת המדיטציה שעשיתי והניו אייג' ותורות המזרח שהתעניינתי בהם אז, אני לא ממש זוכרת. אבל היא הציעה לי להתלוות אליה לקבוצת נשים שנפגשות פעם בשבוע עם מדריכה ומנסות לעשות מה שאני מנסה לעשות. להיות אדם יותר טוב. פחות לכעוס, פחות להתעצבן, יותר לעזור, יותר לקבל. משימה בהחלט לא פשוטה. הלכתי אתה לקבוצה שלה. נשים אנגלוסקסיות, רובן מארה"ב וקנדה, דתיות לא חרדיות, שדברו אנגלית. אני לא דוברת אנגלית, האנגלית שלי צברית למהדרין, אבל הן נתנו לי להרגיש נוח גם עם האנגלית המגומגמת למדי שלי. הן קראו למנחה רבנית. אין לי מושג מה פרוש המילה. אשתו של רב? מישהי שלמדה יהדות? אבל היא הטיבה להנחות את הקבוצה. היא הציגה נושא ואז הנשים ספרו מה עבר עליהן השבוע. באיזה בעיות נתקלו, ואיך פתרו או לא הצליחו לפתור את הבעיה. השתלבתי בקבוצה למרות שאני חילונית לגמרי. הן דברו על hashem ועל מצוות, אבל בעיות היומיום היו משותפות גם לי. אני זוכרת משהו חשוב שלמדתי שם ומשמש אותי גם היום: שלושה דברים שיש לקחת בחשבון לפני שמעבירים ביקורת על מישהו. צריך לוודא שהוא מוכן להקשיב, שהדבר נעשה בארבע עיניים, ושאני עושה זאת מתוך אהבה. מתוך רצון לעזור ולא מתוך הקנטה. מסתבר שיש ביהדות הרבה חוכמה. אבל באיזה שלב נמאס לי. אולי הפגישות קבלו צביון יותר דתי ונמאס לי לנסות לרצות את hashem.

השבוע במסגרת השיפוצים שאנחנו מתכוונים לעשות בבניין והתפקיד שלי כוועד הבית לגבות כסף, נכנסתי לביתה של השכנה. דברנו קצת והזכרתי לה את הקבוצה ההיא. דברנו על כך שקשה להיות כל הזמן טובים ובסדר. שצריך לחשוב על כך כל הזמן. היא נתנה לי ספר של Chofetz Chaim. ספר שצריך לקרוא בו מדי יום דף יומי. התחלתי לקרוא. התברר לי שבית המקדש נחרב, וגם לא הוקם מחדש, לא רק בגלל Sinas chinam אלא גם בגלל Loshon hora. תרגום: מדובר בשנאת חינם ולשון הרע. לכן מאד מאד חשוב להמנע משני הדברים האלה.

ואכן מאד קשה להמנע מהם. אני משתדלת לא להגיד שום דבר רע על אף אחד. לא לרכל, לא להשמיץ, לא לעורר שנאה. אבל איך בדיוק עושים את זה למשל אם אני רוצה לספר לאחותי שבליל הסדר אחת מהאורחים התנהגה בצורה אנטיפתית לגמרי. אני רוצה לספר את זה כי זה עשה לי מצב רוח רע בזמן הסדר ולאחריו, מכיון שרציתי להתחלק עם אחותי בחווית הסדר וזה היה חלק מהחוויה. אבל זה בהחלט לושון הורה. חשבתי על כך הרבה ואולי הפתרון הוא לנסות להבין את האורחת. אולי קרה לה משהו שגרם לה למצב רוח רע. אולי לא הייתי צריכה לתת להתנהגות שלה להשפיע על מצב הרוח שלי, הייתי צריכה לסלוח לה, וכמובן לא לספר למישהו אחר על ההתנהגות שלה. אבל זה קשה.

אני לא חושבת שאעזור להקמת בית מקדש אם אתנהג יותר טוב, אבל אני חושבת שיהיה לי יותר קל לחיות אם אצליח להמנע מהלושון הורה. אני גם יודעת שטבע האדם אינו כולו שושנים ונעימים אבל אני חושבת שכדאי להתאמץ. זה יכול להועיל.