כמו כל שנה פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שאני מחכה לה ונהנית בה מכל רגע. אני אוהבת סרטים דוקומנטריים ובפסטיבל יש אוסף של סרטים נהדרים מהארץ ומהעולם. סרטים שמדברים על החיים בכל נקודה על פני כדור הארץ. סרטים שבהם האמת היא מעבר לכל דמיון. אילו יכולתי הייתי פשוט רואה את כולם. בדרך כלל מרגע שמודיעים אלו סרטים יוקרנו בפסטיבל וזה מתרחש לפחות חודש קודם, אני מתחילה לקרוא כל מה שאני יכולה מה אומרים מבקרי הסרטים, מה כדאי בעיקר לראות, ואני מתלהבת ומצפה ומקווה לראות כמה שיותר מהם. בדרך כלל כדאי לקנות את הכרטיסים כבר בשלב הזה כי אם מחכים לתחילת הפסטיבל, לא נשארים כרטיסים לחלק גדול מהסרטים. כך עשיתי גם השנה ורכשתי כבר לפני כמה שבועות כמה כרטיסים. ביום האחרון של הפסטיבל יש הקרנה של הסרטים שזכו בפרסים. אני אוהבת לקנות כרטיסים לסרטים האלה ומסתכנת בכך שאולי כבר אראה אותם קודם. סרט טוב שווה לראות יותר מפעם אחת...

אחרי שכבר רכשתי כמה כרטיסים, פורום היוצרים הדוקומנטריים שאני חברה בו יצא במבצע שבו אם קונים ארבעה כרטיסים דרכם, מקבלים גם תג כניסה חופשית על בסיס מקום פנוי לכל הסרטים. וואוו! ביום הראשון של הפסטיבל קבלתי את התג עם סרט צהוב וענדתי אותו בגאווה. הנוהג הוא שכל בעלי התגים עומדים ליד הסדרן, מחכים שכל האנשים שקנו כרטיסים יכנסו לאולם, מחכים שהסדרן יראה אם יש מקומות פנויים, ואז שועטים לאולם. זה הזכיר לי את התקופה בה רכבתי על קטנוע. ברמזור עומדת קבוצה של אופנוענים, וברגע שהרמזור הופך ירוק כולם שועטים קדימה. האסוציאציה באה בגלל תחושת החברות. אני מסתכלת לצדדים ורואה אנשים ששייכים לאותה קבוצה שאני שייכת לה. מן אחוות אופנוענים, ואחוות בעלי תגים.

בשני הימים הראשונים ראיתי שלושה סרטים בכל יום. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. ראיתי למשל סרט שמישהי הורידה מהפייסבוק. סרט שהסביר לפליטים מסוריה מה עליהם לעשות לפני שהם עולים על סירת הגומי מטורקיה ליוון. (לדרוש משוטים, לסמס למתנדבים כל עשר דקות איפה נמצאים בים, ולהוריד את עגילי הזהב מילדות קטנות כי יחטפו ילדה אם יחשבו שהעגילים שלה שווים חמישים יורו...) שם בפרטים הקטנים האלה מרגישים מה זה להיות פליט על סירת גומי..עד עכשיו נכנסתי לכל סרט שרציתי לראות. בסרט אחד האולם היה מלא לגמרי. לא היה מקום אחד פנוי, אבל הסדרן הסכים שאשב על הרצפה. אחרי כשעה הישבן שלי כבר כאב, אבל את רוב הסרט הצלחתי לראות. סרט על נשים מתימן ומרוקו שחיתנו אותם כשהיו ילדות קטנות עם גברים מבוגרים. עכשיו בזקנתן הן מדברות על כך.

בסך הכל אני בכיף אמיתי. יש אווירה מיוחדת לפסטיבל. אווירה חגיגית וכיפית. אני לא חושבת שהייתי נהנית יותר בחוץ לארץ, או בכל חופש אחר. התחושה הזו שאני יכולה לראות מה שבא לי משכרת...

חוץ מזה מצאתי בחוברת של הפסטיבל פרסומת של חנות גלידה שנותנת כדור גלידה חינם למי שמביא את התלוש שבחוברת. לא היה לי נעים להכנס פעמיים ברציפות לחנות אז חכיתי יומיים לפני שנכנסתי שוב לבקש כדור גלידה. כנראה שלא אעמוד בפיתוי לאכול עוד אחד לפחות...