היא התעוררה  ממנוחת הצהרים הארוכה. כבר חושך בחוץ. התעוררה לאט , מושכת  את הנמנום והעצלנות עוד קצת. הם בחופש ואין מה למהר.  השכם בבוקר לקחו סירה ששייטה בין האיים באגם לגו מג'ורה, ירדו מהסירה בכל אחד מהאיים ושוטטו בו. היה יום נעים ושטוף שמש  מתונה ומלטפת. בצהריים מצאו מסעדה קטנה באיזולה בלה ושם נהנו מפיצה ויין משובחים. כשחזרו לצימר נרדמו מיד ועכשיו כבר ערב. הושיטה את ידה לצידה השני של המיטה לברר אם דני עדיין ישן. המיטה ריקה. בנחת משכה את עצמה לישיבה, נשענת על הכרית.

-'דני, איפה אתה?'

שקט. היא קמה לאיטה, לבשה את החלוק. דני לא בחדר, לא במרפסת, לא בשירותים, וגם לא בגינה. כשנכנסה לחזר שנית הבחינה בפתק על המקרר. היא קראה:

'הלכתי לזונה'.

-'מה? זה לא יכול להיות'. חשבה.

הרי מה שאמרה לו הבוקר הייתה , כמובן, רק בדיחה. לא יתכן שהוא לקח אותה ברצינות. כן, היא אמרה לו שאם הוא רוצה שילך לזונה. כמובן בהקשר לוויכוח על תדירות היחסים ביניהם.

 הם חברים כבר חצי שנה. הם מאוהבים, כך לפחות חשבה עד עכשיו. וגם הייתה בטוחה שטוב להם במיטה, אבל הבעיה הזו הייתה קיימת  מההתחלה. דני היה רוצה להגדיל את התדירות, והיא ביקשה ממנו תמיד שלא ילחץ, שיניח לה בקצב שלה. בימים רגילים של עבודה הבעיה הייתה מתעוררת פחות כי דני היה בא הביתה עייף מאד, אבל בחופשים היא חזרה ועלתה. לכן, אתמול, באמצע הוויכוח, היא אמרה לו, כך בצחוק, שמצידה, הוא יכול ללכת לזונה. לא עלה בדעתה שהוא ייקח את זה ברצינות.

היא התלבשה, יצאה מהחדר וישבה על כסא הנוח שבגינה. בצימר שלידה התאכסנה משפחה דוברת איטלקית , ועכשיו האישה ושני ילדיה הקטנים שיחקו בגינה.  היא קיוותה שלא ייפנו אליה בדיבורים, היא לא הייתה מסוגלת לדבר עם איש. היא לקחה ספר וניסתה לקרוא אבל המחשבות לא עזבו אותה. היא הרגישה מתוחה, כעוסה, נרגנת ועצבנית. היה ברור לה שהוא לא היה צריך לעשות זאת. זה השפיל אותה. זה העליב. בדמיונה ראתה אותו גוהר עכשיו מעל אישה איטלקייה שחורת שיער וגדולת חזה. איפה מצא אותה? כמה שילם לה? היא קיוותה שיתרחץ כמו ושצריך לפני שיחזור. זה היה מגעיל כל כך. היא הרגישה שלא בא לה להתקרב אליו בכלל.

-'היי אמירה, מה נשמע?'

-'.......'

-'מה הפרצוף החמוץ הזה שלך? בסך הכול הלכתי להביא לזניה. אפילו השארתי לך פתק על המקרר..........