שיא החלומות של רוב האנשים - בית עם גינה.

בקצה השני נמצאות דירות השיכון הקטנות והצפופות.

ככל שקטנה צפיפות הדיור, עולה מחירו.

יקרה ביותר תהיה וילה בסביון, למשל, ממוקמת בתוך עשרה דונם דשאים, בריכות ופינות נוי.

לכל ילד לפחות חדר אחד. הייתי פעם בוילה כזו, וכמעט הלכתי בה לאיבוד כשחפשתי את השרותים.

לעומתה, מצטופפת משפחה רבת נפשות בדירה קטנטונת של 40 מ"ר , בקטמון, למשל.

ככל שיהיה לנו יותר מרחב, ככל שיהיה ברשותינו שטח אדמה גדול יותר, כך נרגיש טוב יותר.

מדוע?

האם אנחנו אוהבים לחיות לבד? האם חברת בני אדם אחרים בסביבתינו הקרובה מפריעה לנו כל כך?

כשישבתי בסלון דירתי הקודמת, ושמעתי את קולות הילדים המשחקים כדור סל, צועקים וצורחים במגרש בית הספר שממול הבית,

הייתי בטוחה שאכן זה כך.

בהפסקת בית הספר היו משמיעים מוסיקה רעשנית במיליוני דציבלים. פעם ניגשתי למנהלת וביקשתי שיחלישו את הרעש.

-'רעש?' היא שאלה.-'זה לא רעש, זו שמחה'.

אבל אני לא שמחתי. ראשי כאב מהלילה ללא שינה כתוצאה מהרעש שהשמיעו נערים שישבו בגינה הציבורית שליד הבית.

הם עישנו נרגילה, דיברו, צחקו, וצרחו. כל תחנוני לשקט לא הועילו.

עצמתי את עיני וחלמתי על בית בכפר, במושב שכוח אל בצפון הנגב המערבי,

או אולי עדיף, על הר בגליל נחבא בתוך החורש הים תיכוני.

ניסיתי לדמיין שקט. שקט מוחלט. איך מרגישים כאשר שקט לגמרי.

רק רחש העצים נשמע, ויללת תנים במרחק.

כשמכבים את האור החושך מוחלט. לא רואים כלום, כלום.

דמיינתי את עצמי לבד בבית. שאר בני המשפחה יצאו. לבד לבד בשקט ובחושך.

בררררררררר........איזה פחד!

האם באמת אני רוצה לגור שם בקצה העולם?

לא יהיה לי שום קאונטרי קלאב בסביבה, לא קולנוע, לא חוג ציור, ולא קבוצת כתיבה.

אצטרך לנסוע קילומטרים כדי לראות חברה.

טוב. לגור מול בית ספר וליד גן שעשועים זה כנראה קשה מדי בשבילי,

אבל בית בודד על ההר, הוא גם כן לא בשבילי.

אני יושבת עכשיו בדירתי שעברנו אליה, ברחוב צדדי אבל בעיר.

אני מקשיבה לקולות העיר. רכב עובר ברחוב הסמוך, שכנה בבית הקרוב מדברת בטלפון.

אני אוהבת את העיר, אני אוהבת לדעת שיש בני אדם סביבי.

שרק לא יהיו רעשנים מדי!

ואיור שלי: