עכשיו אני יושבת וכותבת. לעכשיו הזה יש ממשות חזקה ביותר. אני רואה, שומעת ומרגישה כל מה שקורה סביבי.

מה שהיה,קיים אצלי רק בזכות הזכרון והוא תלוי בו לגמרי. מה שלפני כמה דקות היה מציאות חזקה הקיימת בכל החושים, קיים עכשיו רק אם אהיה מסוגלת לשחזר אותו. אין שיחזור שיכול להשתוות למציאות. הצבעים חיוורים, הריחות נעלמו וצליל איוושת הרוח בעלים נשכחה.

הנוכחות של העתיד אפילו קטנה מהעבר.היא תלוייה רק בניחושים, הערכות ופנטזיות שלי. יכולתי להרגיש אותו מוגבלת ביותר.

ההווה, הרגע הזה של המציאות כל כך חזק שקשה לי לקבל את העובדה שכעבור זמן קצר ביותר הוא יאבד את ערכו ויעלם. הוא חזק כל כך אבל הוא בלתי ניתן לתפיסה ושמירה.

מאורעות העבר חשובים לא פחות ממה שקורה בדיוק עכשיו. לפעמים יותר. הייתי רוצה לאצור בתוכי את הרגעים הקודמים ולא לתת להם להעלם. יש רגעים נפלאים שחשובים הרבה יותר מאשר הרגעים האלה בהם אני נמצאת כעת. הייתי רוצה להמשיך להרגיש אותם.

למה אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות לרגע של עכשיו כאשר סופו ברור בעצם כמ כל שאר הרגעים שעברו ונעלמו?

לעכשיו יש כל כך הרבה כוח. הוא משליט את עצמו על כל שאר הרגעים, למרות שאני יודעת שהרגע הזה בכלל לא חשוב כשלעצמו.

כל זה כל כך מוזר!