הקטע הזה אצלי ברשימה בישרא ממוספר כמאה. כמה סמלי.
מאה זה סוף .
ועכשיו התחלה חדשה- בעזרת השם.
חפשו את " ביזת הים " בפייסבוק.
המיטב מכאן יופיע שם.
כאן ניקיתי. אי אפשר לקרוא קטעים ישנים.
מבטיחה לשמור סודיות של קוראים במידה ויהפכו לחברי בפייס בוק ויחשפו.
ואלה שמכירים אותי מהחיים בבואם לפייס בוק מתבקשים לשמור על כבוד, לפנות אלי בשמי הבדוי.
....
2005
הימים היו ימי פינוי עזה ואני בארצות הברית ויש לי לופ טופ חדש ואני רואה את המראות הקשים עם חברה ושתינו פותחות בלוג בישראבלוג. להוציא מה שיש בלב.
ואני מפרסמת רשמים. כאבים וסיפורים . סיפורים שלי ש" כולם " יכולים לראות . ומגלה שהכתיבה הישירה על המקלדת מולידה בי כשרונות שלא בוטאו בכתיבת עט. יכולת להוציא ישירות מילים על מסך. בריצה. בלי לדעת מה יוצא. קודם להוציא. לראות מיידית מילים ולעבוד על קטעים ולסנן. וללחוץ סנט ולחכות לרשמים.
היה היתה פעם תחושה של חדשנות. מיסתורין. עוצמה. גילוי. ריגוש. אחרי שבע שנים תחושת הפרסום ברשת שונה. משהו בעוצמה אולי בגלל הקלות.
והגילוי שכל בית ישראל סופרים. ודעתנים. ומרוב עצים לא רואים את היער ברשת . ויש כל כך כל כך הרבה כשרונות . והכשרון זמין. ואם כולנו סופרים טובים כבר הספרות היא לא מותג. כי כל אחד יכול לפרסם. יש בזה משהו. ונחשפים לכל כל כל כך הרבה אנשים וצריך למצוא הגדרה חדשה של מהי כתיבה . איזו כתיבה היתה הופכת בזמן אחר מכותב לסופר.
תחושת ההתרגשות הזו של הפרסום ברשת חלפה. עכשיו אני רוצה לראות סיפורים שלי על נייר. אמן.
תודה לכולכם.