הפרש הרוכב לעבר השקיעה!

הובכן.

סיפור ראשון-משתעממים מהר מידי.

הכל התחיל בקייץ. כשאני ואן הלכנו להשלים בגרויות. זה לא שהיה קשה לעשות אותן בפעם הראשונה... בטח לא לאן. אבל… היו לנו דברים יותר טובים לעשות בזמן בית ספר. כשהסכימו להגיש אחד מאיתנו לבגרות למרות כל החיסורים קיבלנו 100. איכשהו תמיד כשהיה צריך להיות במסגרת גלשנו לאותה פינה ישנה, פשות משתעממים מהר מידי. כך קרה גם באותו יום. ההורים שלה לא הסכימו שניגש לבגרויות לבד. הם אף פעם לא דיברו אם אף אחד מאיתנו ברצינות. אז הם שילמו לשנינו על מורה פרטי. כך יצא ששוב כמו בבית ספר, לאט מידי, הצורה משעממת ולא עושים כלום אם החומר. השתעממנו די מהר מלהקשיב לו. אז הרשמנו אותו בקצת ידע ומחשבה בנושא שהוא הסביר. הוא היה בטוח שהידע הזה בא ממנו, שהכל היה בזכותו והחליט לסיים את השיעור הזה כאן. שמחנו והלכנו להשתחרר, כמו כמו בתיכון. ירדנו למרטף, גלגלתי ראשון והיא מיד הצתרפה. העולם לא היה קיים חוץ מפנים המרטף. הכל היה כל כך שונה פה, עכשיו, הגשתי כוח אדיר כשהייתי במצב הזה. סוף סוף מקום לא משעמם. אחרי בארך חודש של "הכנה לבגרות ולפסיכומטרי" המצב התחיל להיות קשה. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את אן נשאבת פנימה לא מפסיקה. לא ידעתי איך אני מוציא את עצמי או אתה מהתסבוכת הזאת. אבל היה לזה כוח, זה שאב אותנו פנימה יותר ויותר, היו שבועת שלמים שלא ישנו ובקושי אכלנו,זה היה מסוכן אבל בלי ספק היה עדיף על האפשרות השניה: עולם דלוח ומשעמם. חסר ענין. חסר אתגר. 

 יום אחד, ידעתי שזה יום רק בדיעבד, אן חזרה פנימה אם כמה עוגיות וחלב, הסתנוורתי מאור השמש שנכנס דרך הדלת. היא התישבה ליידי ואכלה. לא רציתי עוגיות, היתי רעב למשהו אחר. להמשיך במה שעשינו קודם, בדיוק הגענו הקטע הכי המענין, בכל זאת לכחתי אחת. ככה אן תאכל פחות ונמשיך יותר מהר. שוב הסתנברתי, ראיתי דמות גדולה בדלת. לפני שהספקתי להסתיר הכל מישהו תפס אותי ואמר לי לשתוק. העביר לי מול הפנים איזה תג, הספקתי לקרא משהו אם סוכנות הגנה… מישהו אחר תפס את אן. לא היתי בטוח מה קורה עכשיו. אבל היה לי ברור שזה רע. ידעתי שאין לי סיכוי להשתחרר מהאדם שתפס אותי. עוד אחד נכנס לחדר. ואז פתאום זה הכה בי, הם רואים הכל! לא הסתרתי כלום. איך הם לא המומים ממה שקורה בחדר הזה?!

האדם הנוסף שנכנס לחדר הייתה בחורה צנומה אם משקפיים גדולים. "שלום, קוראים לי Q איך כוראים לך?" היא אמרה בחיוך לאן.

אן ירקה לה בפנים.

 Q , כמו שהיא כראה לעצמה, נגבה את המשקפיים ופנתה אל אן שוב הפעם בכל הרבה פחות נחמד ובלי חיוך "אני יודעת בדיוק מה אתם עושים פה, אם כמה שאתם חכמים לא הצלחתם להסתיר את זה טוב מספיק" הפעם אני עניתי לה, "אסור לך להוציא את זה מפה" אמרתי והתפלאתי בעצמי מהבטחון בקול שלי. נראה כאילו אן שאבה אומץ מדברי, אבל בינתיים לא דבר.

עכשיו Q הסתקלה עלי, ראיתי שיש לה פרצוף ממש יפה, מזמן לא שמתי לב לפרצופים של אנשים... מזמן לא ראיתי שום פרצוף חוץ משל אן, ואילו היתי רגיל , "העולם צריך לדעת, אתם בניתם פה לא רק מכונת חישוב בעלת יכולות חישוב אין-סופיות אלא גם פטרתם את בעית האנרגיה של העולם, אתם יצרתם פה את המכשיר שיביא את העולם לאוטפיה" אמרה, כאילו מסבירה לי מה בניתי.

עוד שני אנשים נכנסו לחדר, Q סימנה לאחד מהם להוצאי את מינרווה החוצה. אן התחילה לפרט בפניה את הסכנות בהן הם סמים את העולם בעצם כך שהם מוציאים את הדבר הנפלא הזה, אך באמצע דבריה התחילה לבכות, כנראה בגלל שהבניה עכשיו שלא רק העולם בבעיה, גם התרפיה שלנו, הדבר היחיד שמחזיק אותנו שלמים ילכך מאיתנו. אני קבשתי את העצב וניסיתי להלחם באדם שהחזיק אותי.

 לשווא.

 מינרווה כבר היתה בחוץ. עכשיו האיש שהחזיק אותי עזב אותי, קרץ לי ונעל אחריו את הדלת. ידעתי שלא נצליח לשבור אותה, שנינו ישבנו, נשענים על הקיר, ובכינו. רק שנינו, מכל האנשים בעולם, ידענו מה הולך לקראת עכשיו. כבר דיברנו על זה בעבר. אם מוציאים את מינרווה החוצה, מראים אותה לעולם, הוא יצא מאיזון. פתחתי סטופר: חצי שעה אם אפשרות סטיה של 20 שניות. כוונתי אותו על פי המקרה הגרוע.

 אן הניחה את ידה על ידי, עכשיו נזכרתי שבעצם אף פעם לא נגענו אחד בשני... היד שלה היתה קרה ורכה. היא הניחה גם את הראש שלה על הכתף שלי ונרדמה. ליתפתי את ראשה במשך 30 הדקות ו14 השניות הבאות ואז:

הזמן נשבר.

 הסוף.

במקום להיות ילד טוב ולכתוב את הפרויקט שלי באנגלית על סוף העולם אני כותב פה. תרגישו חשובים. טוב שזה לא יעלה לכם לראש אני כותב את זה כי אני לא מצליח להתחיל לכתוב באנגלית.

הרעיון עלה כבר מזמן. אבל בטור רעיון לספר, עכשיו אני אנסה להעלות את הרעיון לבלוג.

הסבר: סוף= אפוקליפסה/ אוטופיה. המטרה- 100 סיפורים על סופים שונים לעולם.

אה... ותגיבו... אפילו אם זה- תחזור להומור. או אחלה סיפור תלמד לכתוב במשפטים.

 עבר עריכה קלה בהמלצותיה של חביבת הבלוג.

 הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

אני יודע שיש שגיעות כתיב... הספלר של הוורד לא עובד ואני דיסקט.

 אמר החתול הכחול והתקמת.