התחת של אביב נעים!

לשימי וגבי התוודעתי רק היום. הם אצלי כבר כמעט חצי מהחיים שלי אבל רק היום הכרתי אותם לראשונה. שימי מדבר ולא מרגיש וגבי מרגיש אבל לא מדבר. הייתי זקוק להם לתקופה מסויימת והם פשוט החליטו להישאר. הזמן עבר והם כבר לא בשליטתי. הם פועלים על דעת עצמם. ליד אנשים אני פשוט אישיות אחרת. זה או מספר 1 או מספר 2. אני שונא את שניהם. הקליפה התעבתה כל כך עד כדי שאני לא מצליח לראות החוצה ואי אפשר להתבונן בי. לא מרגיש שום מכה - וגם לא מרגיש שום נגיעה או ליטוף.

התחפרתי עמוק בתוך הבור. הם עזרו לי לכסות אותו.

 

בשביל הפרוטוקול: שימי הוא שמן, תופס המון מקום, הוא כבד ורחב. הוא מחוספס ושעיר בפנים. זיפים עוקצניים. לעומתו, גבי הוא עגול וקופצני, ויש לו חור בצד של הבטן. בתוך הבטן יש לו חלל ששם הוא שם את כל הרגשות שנוצרים אצלי. הוא לא יכול להכיל את כולם אז כשהוא אוכל עוד ועוד הם בורחים לו מהחור בצד של הבטן. בגלל זה יש לו מלא בלגאן בבית, בכל מקום יש רגשות מפוזרים. אם הוא היה סותם עם היד את החור, אז הרגשות היו עולים על הסף, הוא היה מקבל כאב גרון רציני, בחילות, הקאות, חולי וכו'. ואז גמני נהיה חולה וכאלה. כמו פקק של חשמל שנופל... לא יעזור עם נחזיק את הפקק למעלה - אם לא נסדר את הבעיה ונחזיק את הפקק למעלה, הפיוז נשרף. זה מה שקורה.

קיצר, אף פעם לא ידעתי שהם קיימים עד היום. היום פעם ראשונה דיברתי איתם. אני כבר לא רוצה אותם. זה בעיה להיפטר מהם עכשיו, הם התיישבו בצורה כל כך נינוחה ושתלטנית.
<המממ... לא נראה לי. לא אצלי.

אני צריך להיות עצמי. ובלי קשר, לאמץ לי קצת מעצורים.