התחת של אביב נעים!

יום הזיכרון עבר. מלא סיפורים, מלא. אין דבר יותר מדכא מלראות אבא שאיבד את הבן שלו או אם שאיבדה את הבן שלה. היום הלכתי לבייצ הספר רק בשביל הטקס. היו הורים שכולים, לדעתי זה הדבר הכי עצוב שיש. אם שמדברת על הבן שלה שאינו עוד ואב שקורא קדיש על בנו שנפל. איך משפחה יכולה להמשיך להיות משפחה כשדבר כזה קורה? רוב החיילים שנפלו הם סך הכל ילדים. חיילים שהיו בגיל שלי בערך, הם היו בסך הכל ילדים. רק אתמול הבנתי שבמהלך המלחמה שהתרחשה בארץ בזמן שאני הייתי בחו"ל וראיתי הכל רק דרך מסך הטלויזיה נפלו 120 חיילים. זה המון. זה אומר שבשנה האחרונה מתו לפחות 120 חיילים בצה"ל, ילדים. זה מעצבן אותי! זה מכעיס כי כל אחד מהילדים האלה הם בדיוק כמוני וכל החברים שלי! לכל אחד מהם היו תכניות, תקוות למה שהוא יכל לעשות אחרי הצבא ובאמת כמו שקוראים לזה, הוא הפך לחלל. אותו חייל שנפל השאיר אחריו חלל ריק . המשפחה תמיד תזכור אותם כילדים, אפילו האחים הקטנים, עוד 40 שנה יזכרו אותם כאחים גדולים למרות שהם בעצמם מבוגרים והחלל נשאר ילד.

זה נשמע כל כך צ'יזי אבל זין על הכל. זה לא משחק ילדים, אותם חיילים מתו בשבילנו. זה מוזר שרק ברגעים קשים כאלה תוקפים אותי תחושות פטריוטיות, פתאום אני רוצה לתת הכל. לא בשבילי ולא בשביל המדינה - בשביל הילדים האלה שלא הספיקו לחיות את החיים - אותם ילדים שמתו בשביל לשמור עלינו, כדי שאנחנו כן נחיה.

אני לא מאמין מה קורה לי בזמן האחרון. סוף סוף זה מתחיל לקרות. כל תהליך ההתאבנות שעברתי בשנה (אולי יותר, לא יודע) האחרונה מגיע לסופו. אמנם לא היה לי רע, אבל כל מה שקרה זה שאני לא שיחקתי את התפקיד הראשי בחיים שלי, הייתי יותר צופה מאשר שחקן. אני סוף סוף מפשיר, כל הקרח הזה עכשיו נמס וזורם לי החוצה דרך העיניים, אין אף אחד בבית, אני מרשה לעצמי גם לצעוק. אני חייב להגיד שאני שמח שאני לוקח את המושכות אליי בחזרה. אחוזי הזמן שבו שאני כן משחק בחיים גובהים לאט לאט, אני מרגיש את זה במיוחד עכשיו כשמלוח לי בפה. אני חושב שכל התהליך הזה שחוויתי עד התקופה האחרונה, תהליך ההתאבנות בא מנקודת מבט של "למה לי להיפגע? עדיף להיות איש ברזל" באמת הייתי איש ברזל, אולי אפילו רובוט, עם אופציה של טייס אוטומטי - אני יכול ללכת לישון ומישו אחר ידאג לכל מה שקורה אצלי. אבל אולי עכשיו אני מבין את זה: מה רע בלהיפגע!! אז ניפגע! מה קרההה!??!?! אני לא מת מזה, אני רק מרוויח מזה. ימי הזיכרון האלה - גם יום השואה וגם יום הזיכרון היום, גורמים לי להרגיש באיזשהו מקום מין שמחת חיים. למעשה היום, ברגע זה אני מרגיש חי יותר מאי פעם. 

היום קניתי שני דיסקים - מתנה לחג. Massive Attack - 100th Window, Radiohead - Kid A. גם קיבלתי היום את האוטו של אחי עד לסוף השבוע. הוא נמצא באילת עם אחותי, חברה של אחותי, עוד חבר וחברה של אחי. סבבה לנסוע שוב על הילוכים. אני רוצה לקנות ממנו כבר את האוטו.

אני רוצה שכל ימי הזיכרון, החגים האלה והמגנים האלה יעברו, יש תכניות.

עכשיו לגבי יום העצמאות - נמאס לי מהחרא הזה!!! סינרגיה, שייגעצ ומשינה עושים לי בחילה כזאת, בא לי ללכת להופעה המונית של סינרגיה מצויד במטען נפץ, ללכת למרכז הקהל, קרוב לבמה, ו...... אללאוואכבר! נראה לי אני אשאר בנתניה השנה, בכיכר, בקרב הערסים. יש שם מלא ערסים בימי חמישי ושישי כל השנה, יהיה מפוצץ ערסים ופקאצות בערב יום העצמאות. כאילו, בשביל מה לנסוע רחוק בשביל לראות חרא. לא שווה גם לנסוע לרוק עצמאות רק בשביל ברי סחרוף, שנותן הופעה קצרה, והופעה מלאה שלו עולה 120 ש"ח.... יותר משתלם אפילו.

אבל היום בא לי לשתות בירה בכיכר עד שאני אתעלף. לצערי אולברט חולה כמו תמיד, הרוסי אשכנזי הזה ואין לי עם מי לשתות. זה עצוב, מה אני אשתה בירה עד צאת הנשמה לבד? בבקשה תעזרו לי. יש לי מצב רוח לבירה עד עילפון ואין לי עדיין עם מי.

טוב, המון זמן לא שמתי תמונה. לא בא לי לשים דגל של ישראל רק בגלל שזה ערב יום העצמאות היום.... אני אשים תמונה מטרבלינקה, דברים שאז לא דיברו אליי פתאום מכים בי, והם מכים. אני חושב שאת המסע לפולין אני פשוט פיספסתי, נסעתי בתקופה שהייתי אבן. אני פשוט פיספסתי את זה. עכשיו אני חווה את זה יותר מאז. אז הנה זה. 

חג שמח לכולם. וגאט דאמיט שמישו או מישי מגניבה תגיד לי שהיא במצב רוח לשתות כמו שאני רוצה. בירהה!!!